רגעי השבוע - פרשת ואתחנן, שבת נחמו
דברי החיזוק ממוסקבה לאחר החלטה דרמטית וכואבת בשבי / חיתוך אבטיח ותיקון שמימי באמצעות חלום שהתגשם / עוגת 'לעקאח' בערב תשעה באב / הוראה מפתיעה וביצוע מדהים לפני ארבעים שנה
א. סור מרע
אות החיים הראשון על החטוף רום ברסלבסקי הגיע למשפחתו מפי יוסף-אלכסנדר טרופנוב, שורד שבי שנחטף אף הוא בשמחת תורה לפני כשלוש שנים מביתו בניר עוז. טרופנוב שוחרר בעסקת חטופים לאחר 498 ימים. הוא מיהר לפגוש את משפת ברסלבסקי, וסיפר לאמו כי רום הוחזק עימו בשלב מסוים במהלך שהותו בשבי. הוא הוסיף כי בנם רום התחזק וקיבל כוחות חדשים כשפגש אותו, וזו הייתה דרישת שלום חיה ראשונה שמשפחת ברסלבסקי קיבלה על בנם השבוי.
אך טבעי היה, שבחופת טרופנוב שנערכה לפני כשלשה שבועות, יופיע וישתתף רום, נרגש ושמח להיות נוכח ברגע כה גדול של אדם איתו בילה במעמקי האדמה, תחת פיקוחם של חוטפיהם מרצחי החמאס ימ"ש, וכעת שניהם וגם הכלה עצמה - חופשיים בדרך נס, כל אחד בדרכו המופלאה.
לאחר החופה ניגש אל הרב הראשי הרב לאזאר, שהגיע במיוחד ממוסקבה לסדר את הקידושין, ביקש את ברכתו ושיתף מקצת מה שעבר עליו.
הוא סיפר, כי ניסו לשכנע אותו כמה פעמים להתאסלם תמורת מזון ושיפור מצבו, אך חזר והצהיר בפניהם שהינו יהודי, ויחזור או ימות כיהודי. במהלך חודשי הקיץ החמים, הכריחו אותו המחבלים ללבוש ז'קט עבה כדי להסתיר את הקעקוע שעל ידו, מחשש שזהותו היהודית תיחשף במקרה שמישהו יצליח לחדור למקום בו הוחזק. הוא תיאר את האבסורד הכרוך בכך, שדווקא הקעקוע, דבר שיהודי מאמין אינו אמור לשאת על גופו, היה הסימן המובהק שהסגיר את יהדותו בפני שוביו...
ב"היום יום" השבוע ביום ראשון, מובא בשם הבעל שם טוב הק' על דברי דוד המלך בתהלים: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו", שבכל דבר גשמי מהדברים המותרים ישנו טוב ורע: הגשמי הוא רע, והחיות האלוקית שמחיה את הגשמי היא טוב. האדם המשתמש עם הגשמי צריך להיות סור מרע, לא לרצות את התענוג הקיים בגשמי, אלא להיות "ועשה טוב", לרצות להיות ניזון ולהיוושע מהחיות האלוקית שבדבר הגשמי וכו'.
כל זה אמור בגשמיות מהדברים המותרים. אך ישנם דברים גשמיים שאין בהם שום היתר. כמו עשיית קעקוע, כפי שאומרת התורה הקדושה: "וכתובת קעקע לא תיתנו בכם". ובעקבות מה שעבר רום הוא החליט החלטה מרגשת: להסיר את הקעקוע שעל ידו. במהלך שסימן בעבורו סגירת מעגל רוחנית ופיזית, והוא עשה זאת בפומבי, תוך הבעת תודה על הזכות להיות חופשי, מאושר ויהודי.
רום הרגיש חזק ויציב מספיק כדי לעבור את תהליך ההסרה הכרוך בכאב. הוא בחר לבצע את ההליך באמצעות צריבת לייזר ישירות על הגוף, כשהוא מקבל על עצמו את הסבל הפיזי במטרה אחת: להשתעבד לעבודת השם, ואף הגדיל לעשות, כשהודה על כל הקשיים והייסורים שחווה במהלך השבי.
התהליך הסתיים בברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כשברסלבסקי מצהיר בגאווה: "ככה נראית יהדות". הוא חתם את דבריו בתודה לצוות המקצועי שליווה אותו בתהליך ההסרה, תוך שהוא מדגיש את תחושת השליחות האישית שלו.
כשנודעו הדברים כאן לרב הראשי הרב לאזאר, שיגר בידי אגרת ברכה וחיזוק לרום, ומיהרתי מיד להעבירו אליו ישירות.
במכתב נכתב בין השאר: "שמחתי לפגוש אותך בשמחת החופה של פדויי השבי היקרים יוסף אלכסנדר וספיר טרופנוב, ואני מודה לה' על הזכות להכיר אותך. כלפי חוץ ראיתי אדם צנום, אבל חשתי שעומד מולי אישיות בעלת עוצמה גדולה, אדם שחווה את הנורא מכל, אך רוחו איתנה, להבה אלוקית בוערת בקרבו.
התרגשתי היום לשמוע על הדרך שאתה צועד בה, את הדחף הפנימי לעלות בהר ה', להתחזק בקיום התורה והמצוות, והכל בקידוש שם שמים מרובה, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל, החשובים ונצרכים דווקא בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש שנחרב בגלל היפך אהבת ישראל.
אני מחזק את ידיך, בברכת "כה לחי". הנך סמל ודמות מופת, וההשפעה שלך גדולה מאוד, ולכל צעד רוחני שלך יהיו בע"ה תוצאות רחבות במעגלים גדולים מאוד, ואני בטוח שתהי' לך סייעתא דשמיא למצוא בקרוב את זיווגך ולזכות להקים בית יהודי נאמן בישראל, על יסודי התורה והמצוות, ולהעביר את לפיד מסירות הנפש שלך לדורות הבאים, שיבואו בע"ה בעתם ובזמנם".
ב. חלמא טבא
זה היה ריטואל כמעט קבוע, בכל מוצאי צום ט' באב. קיבלתי ישירות או בעקיפין עדכונים ותיעודים של ר' מנחם קירשנבוים ע"ה, עומד וחותך אבטיחים ופירות לקהל מתפללי בית הכנסת הוותיק "בעל התניא שול" בשכונת מאה שערים.
הוא היה גר בשכונת מרוחקת, אך הקפיד להגיע לסיום הצום לבית כנסת זה, ולסייע בידי הגבאים בהכנת האוכל למסיימי הצום, טקס קטן המוכר בעגה הירושלמית "אויס-פאסט'ן", אירועי קטן אך משמעותי לרבים, במיוחד לכאלו שעם שובם לביתם, לא מצפה להם מנה חמה ומזינה ואולי אף לא מילת הערכה או התעניינות איך עבר עליהם הצום - כי הקירות לא מדברים, במיוחד לא לגלמודים.
זה כשנתיים שלבי נצבט בקרבי במוצאי צום ט' באב. ר' מנחם איננו כי לקח אותו אלוקים. בחייו היה בן-הדוד האחרון של סבתי ע"ה, שניהם צאצאים למייסדי בית כנסת זה.
אמש קיבלתי בכל זאת דרישת שלום מבית כנסת זה, והפעם מר' מענדי חנון, בנו של הגבאי הראשי של בית כנסת זה הרה"ח ר' הערש'ל, שזה עתה ציין חמישים שנים של התמסרות לבית הכנסת לאורך ימים ושנים טובות.
וכך מספר לי מענדי, מעשה מופלא אליו התוודע השבוע:
"במשך שנים הייתה אשה יקרה, חסידת דושינסקיא במקורה, שבעלה הגיע להתפלל כאן בבעל התניא שול במאה שערים, והיא עצמה תמכה רבות בבית הכנסת. אף שלא נמנו באופן רשמי על חסידות חב"ד, הם מצאו בבית הכנסת הזה את ביתם השני. מדי שבת וחג, בני המשפחה היו מלווים את האב אל התפילות, והם נקשרו בעבותות של אהבה למקום שבו כולם מכל החוגים, העדות והזרמים מתקבלים בסבר פנים יפות, יושבים יחד סביב שולחנות התוועדות, סעודה שלישית ומלווה מלכה רוויי ניגונים ושמחה, שעל כל זה מנצח אבי היקר, הגבאי הראשי של בית הכנסת, המאיר הפנים לכל אחד באופן שווה.
כשאותה אשה יקרה נפטרה והשיבה את נשמתה ליוצרה, היא זכתה והשאירה אחריה משפחה אוהבת וזכרונות מוארים.
בדיוק בימי השבעה לפטירתה, נחתה על נכדתה ר' שמואל-הילמן דוידוביץ, הפתעה מדהימה. כשפרש לנוח בשעת צהריים, הוא חולם חלום ובו סבתו מתגלה אליו ומבקשת ממנו, שאם יראה את הגבאי ר' הערש'ל חנון, שלא יחכה שיתרים אותו, אלא תכף ומיד יביא לו כסף לבית הכנסת לעילוי נשמתה, עבור ההוצאות לסעודה שלישית או סעודת מלווה מלכה.
מיד כשהתעורר מהחלום נסער כולו, הוא רץ בעליית סמטת רחוב בעל התניא הישר אל בית הכנסת. והנה פלא פלאים, בפתח הוא רואה את גבאי בית הכנסת שמיד ניגש אליו והתרים אותו, לעילוי נשמת הסבתא...
ר' שמואל היה בהלם מוחלט. המציאות התחברה בדיוק מופתי לפרטי החלום שחווה רק שעה קלה קודם לכן. צמרמורת אחזה בו, והוא הבין מיד שהחלום היה אמיתי לחלוטין, ומהשמים שלחו לו סימן מובהק. הוא כמובן העניק מיד תרומה בסכום הגון, מתוך התרגשות עצומה והודאה לה' יתברך, שזכה למלאות את בקשתה של סבתו היקרה, שבהיותה בשמים רצתה כנראה להשלים תרומות שתכננה להעניק לבית הכנסת, אותו היא ובעלה אהבו והעריכו".
ג. ארבעין שנין קאי איניש
בערבו של יום שלישי הגעתי מוקדם מהרגיל לתפילת ערבית בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה". וראיתי בכך השגחה פרטית מופלאה, עת פגשתי את ידידי רבה של עיירת "מלאכווקא", השליח הרב מאיר משה תמרין, מסב ליד שולחן השיעורים בכניסה להיכל, עם קצת משקה ו"פארבייס'ן". וזאת לכבוד יום היארצייט של אביו החסיד הנודע ר' קלמן מלך ע"ה, שטמון בבית החיים העתיק במלאכווקא.
מול מראה פרסומות ה"לעקאח" שהביא, בטעם ובמראה שאני כמו רבים אחרים זוכים לקבל מאמו הרבנית שתחי' בימים הסמוכים ליום כיפור - הלב נפתח, הזכרונות צפים ועולים, במיוחד כאשר ציין ר' משה, שזה היארצייט הארבעים של אביו.
"הוריי היו כמעט היחידים באותה תקופה, שהיה להם שני כיורים, ואף שני כיריים נפרדים במטבח הבית עקב ההקפדה על הכשרות" - כך תיאר ר' משה את אביו, שאגדות רבות מתהלכות עד היום אחריו, על אף ששנות חייו עלי אדמות קצרות היו בגשמיות, אך מלאות ברוחניות ומעשים טובים.
אחד מאלו שהגיעו לבקר תכופות ברוסיה באותן שנים קשות, היה כידוע הרב בערל ליווי ע"ה מארה"ב, ואף היה מביא עמו מסרטה. בין השאר היה מסריט את החסידים בעת התוועדותם. פעם הציע לחסידים שהוא יסריט אותם אחד-אחד, וכל אחד יפנה לרבי ויבקש ממנו מה שהוא צריך. זכה ר' בערל וכשהיה חוזר מברית המועצות, היה מכניס את סליל ההסרטה לרבי והוא היה צופה בזה בחדרו.
כשהגיע תורו של ר' קלמן מלך תמרין, פנה לרבי דרך העדשה וביקש רק דבר אחד: "הצלחה בלימוד החסידות והלכה, ושלא אבזבז דקה אחת לשווא". על מידת אהבתו והתקשרותו האיתנה לרבי תעיד העובדה הבאה: באחת השנים בעיצומו של יום הבהיר י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי, היה ר' קלמן מלך נרגש מאוד, ולמרות הסכנה שבדבר, ניגש לסניף הדואר הקרוב והבריק מברק קצר בן שש מילים: "לרבי ולרבנית מזל טוב מזל טוב"!
באחד מיומניו, מתאר ר' בערל ליווי את פגישתו הראשונה עם ר' קלמן-מלך: "מעולם לא פגשתי את קלמן לפני כן. הוא איש חם מאוד, מדבר יידיש. הוא התלונן כי הוא יודע כל כך מעט. הוא יהודי שכנראה סובל מאוד הן בגשמיות והן ברוחניות".
באחד מביקוריו אמר ר' בערל ליווי, שהוא רוצה לצלם את החסידים ולהעביר זאת לרבי בתור 'יחידות', ועל כן, כל מי שרוצה להיכנס ל'יחידות', שיצטלם... ר' מלך פנה לרבי מנהמת לבו ואמר שהוא מאוד רוצה להיכנס ל'יחידות' מדי פעם, אבל הוא לא יכול בשל מסך הברזל. ולכן הוא מבקש שהרבי יורה לו על ניגון מסוים, שבכל פעם שהוא ינגן אותו - יהא זה כאילו נכנס אל הקודש פנימה.
"הייתי בטוח אז שהרבי לא ישיב על-כך" – סיפר לי בנו ר' משה, אך כשהגיע ר' בערל ליווי לארה"ב, נכנס לרבי כדי לדווח על נסיעתו. על פי זמן שנקבע מראש, הכניס את המקרן לחדרו הק' של הרבי והקרין כל מה שהסריט ברוסיה. כשראה הרבי את ר' מלך בפנייתו זו, בכה מאוד. כתשובה הורה הרבי לר' בערל ליווי להעביר לר' מלך, כי בכל פעם שירצה להיכנס ל'יחידות' ינגן את הניגון ד' בבות...
"החסידים כאן היו מחזיקים בקבוק משקה, מעבירים מיד ליד, וחושבים תוך כדי על הרבי ומשגרים זאת באמצעות השלוחים הנסתרים אל הרבי, שהיה מעמידו על שולחנו" - המשיך הרב הראשי את ההתוועדות כשהצטרף בדקות שנשאר עד תחילת תפילת ערבית. אני מבחין ברב ברוך קליינבערג היושב צנוע בצד, מנענע בראשו. הרי גם הוא נראה באחת מאותן תמונות ישנות כשהוא אוחז בדחילו בקבוק שנשלח לרבי.
זאת מוסקבה שהייתה ואיננה, אך משפיעה ומעוררת עד היום!
ולתמונת השבוע שלי: ארבעים שנה אקוט בדור
וכיוון שהוזכר שזה ארבעים שנה ללכתו של ר' קלמן מלך תמרין ע"ה, הוסיף הרב, שבימים אלו ממש קרה עוד משהו מיוחד ודרמטי. בדיוק לפני ארבעים שנה: הגיעה הוראה ישירה מהרבי לבנות מקווה טהרה בבית הכנסת "מארינה רושצ'ה".
המילים פילחו את השקט שהשתרר מסביב, כשהרב החזיר אותנו באחת ארבעה עשורים לאחור לאותו פרויקט מחתרתי ובלתי נתפס. מול עיני רוחי עלתה דמותו של החסיד ואיש מסירות הנפש, ר' אלכסנדר לוקצקי ע"ה, שקיבל על עצמו אז משימה שנראתה בלתי מעשית.
ברוסיה הסובייטית של אותם ימים, בניית מקווה טהרה נחשבה לעבירה חמורה ומסוכנת, אך כאשר נשלחה הוראה ישירה מהרבי, חסיד אינו שואל שאלות. בחודש אב של שנת תשמ"ו, הגיע לכאן מומחה המקוואות הרב גרשון גרוסבאום עם מסר חד וברור: לבנות מקווה בתוככי בית הכנסת, ולהתחיל לאלתר. בלי תשתית, בלי חומרים, כשמעבר לכביש ניצב המבנה המאיים של הקג"ב. ר' אלכסנדר לא היסס. ההשגחה הפרטית ליוותה כל צעד בדרך. ממש באותו יום שבו הורה הרבי להתחיל בעבודות, יצאו במפתיע פקידי המחלקה הדתית של הבולשת לחופשת קיץ. זה היה מופת גלוי, שסלל את הדרך והסיר את החשש המיידי מהלשנה.
שש עשרה יממות בלבד נמשכה הבנייה המאומצת. בחשכת הליל, בעזרת משאיות שחסמו את הרחוב ומסמכים שהושגו במסירות נפש על ידי יהודים יקרים שסיכנו את חירותם, הוכנסו הלבנים והמלט אל תוך המבנה. שלד הבטון נוצק והמקווה עמד על תילו, יפה ומהודר. אך הניסיון לא תם בכך. מיד לאחר הטבילה הראשונה, פשטו סוכני השלטון על המקום. הם אטמו את המקווה באכזריות, מילאו את הבור בחול ים, יצקו מעליו בטון וכיסו אותו עם פרקט.
באותם רגעים קשים, אפשר היה ליפול לייאוש עמוק, אך דברי הרבי במכתב שהגיע היו ברורים ומרגיעים: המצב ישתפר מאליו, ואין צורך לעורר רעש תקשורתי. וכך אכן היה. הלחץ השקט פעל את פעולתו, ופחות משנה לאחר מכן, אותם פקידים קשוחים ממש נאלצו לחזור בחסות החשיכה, לעקור את הבטון במו ידיהם, לפנות את החול ולהשיב את המקווה לפעילות מלאה.
הרב שליט"א מוציא מכיסו עותק של מכתב הרבי, שנשלח בשעתו לכאן - למארינה רושצ'ה. מקריא ומוסיף לספר: "את הכיסוי לקחו משם לפאר את הבימה בבית הכנסת, והריקודים הסוערים והשמחים בשמחת תורה עליה בעקבות כך, היו בלתי ניתנים לתיאור".
כשהרב סיים את דבריו המרגשים על ר' אלכסנדר ועל אותם ימים הרי גורל, לא יכולתי שלא לחשוב על המים הללו, שממשיכים לפכות ולטהר עד עצם היום הזה. אנו חיים בתקופה אחרת, ברוך השם, אך אותה אש של מסירות נפש, אמונת חכמים ואהבת ישראל שפעמה בלבבות החסידים דאז, היא זו שמחממת את הקהילה שלנו ומעניקה לה חיים גם כיום.
זכיתי ופעמיים נשלחתי על ידי הרב, להביע הוקרה והערכה לר' אלכסנדר לוקצקי ע"ה שנלב"ע לפני מספר שנים. היה זה ביום הולדת חמישים כמדומני, שמשפחתו חגגה לו בבית הכנסת חב"ד בעיר נווה דניאל. הגעתי עם גביע מכסף והקדשה מיוחדת, ועשר שנים אחר כך, ביום הולדתו השישים, באירוע שערכה לו משפחתו, אליו הוזמנו גם הוריי שיחיו, ידידים קרובים מאוד של משפחת לוקצקי מאז שעלו לארץ הקודש.
שלשום, כשעה לפני תפילת ערבית ואמירת איכה, התלוויתי אל הרב הראשי שהלך לבדוק את בורות מי הגשמים של מקווה הטהרה, לאחר שבמשך היום הוצאו המים ובאמצעות תנורים מייבשים את הבורות, כדי להחליף ולהכניס מי גשמים חדשים. וזאת בניצול ההזדמנות שהמקווה סגור פעמיים בשנה, ט' באב ויום כיפור - ורק אז ההזדמנות להחליף את המים, לבדוק את הכשרות שיהיה למהדרין למען טהרת ישראל, בהתמסרות המופלאה של מנהל הקהילה והבניין הרב מרדכי ויסברג.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.