רגעי השבוע - פרשת חוקת ובלק

 רגעי השבוע - פרשת חוקת ובלק

 

מאמר אנשי אמת שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה / הסופר שגילה את אליהו הנביא שהציל אותו בשמחת תורה / אסטרטגיית חיים מודעת וחכמה לבחור בשתיקה והפסד / ברכה על נרות שבת קודש בכנסייה

 

 

א. הניצוץ ההוא הטוב

 

האור החיים הק' מביא השבוע בפרשתנו בשם המקובלים, כי נפשו של בלעם שבא לקלל את עם ישראל, התגלגלה בחמורו של רבי פינחס בן יאיר, וכך באה על תיקונה.

 

אומנם אנו ערב יום ההילולא של ה"אור החיים" הקדוש בט"ו בתמוז הבא עלינו לטובה, ודבר בעתו מה טוב להתבונן בדברות קדשו. אך ייתכן ובימים אלו גם באה לתיקונה עוד נשמה של אדם, שנראה היה שבא לקלל ונמצא מברך, ומיד אחר כך סיים את תיקונו בעלמא הדין, במקרה מסתורי ובלתי פתור.

 

בשבוע שעבר התבקשתי לנהל את סעודת ליל שבת קודש, הנערכת בכל שבוע באולם האירועים במרכז היהודי מארינה רושצ'ה, לידידי ותומכי הקהילה, הנערכת במקביל לסעודות נוספות באגפים שונים בבניין.

 

כיבדתי סועדים שונים לומר דברי תורה וברכה, ואחד מהם, רכן לעברי בסיימו את דבריו, פניו שידרו סערת רגשות עצורה, והוא לחש לי כי הוא חש חובה פנימית עמוקה, לשתף אותי עם מאורע פלאי שהתרחש אך שבוע קודם לכן.

 

באותה שבת שלפני כן, נחגג בעיירה ליובאוויטש המשך ציון יום ההולדת השמונים של הצדיק מלנינגרד רבי יצחק הכהן קוגן שיחי'. למרות שהייתי אמור להשתתף בשבת היסטורית זו, ההשגחה העליונה הובילה אותי בסופו של דבר לנסיעה לפנמה עם הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, אך הסיפור שהתגלגל לאוזניי באותם רגעים, החזיר אותי באחת אל אותם רחובות ספוגי הוד וקדושה של עיירת רבותינו נשיאינו נ"ע.

 

האיש מספר, כי בעיצומה של סעודת השבת שנערכה ב'זאל' הישיבה ששוחזר ב'חצר רבותינו נשיאנו בליובאוויטש', עת הלבבות היו פתוחים והשמחה פרצה גדר, הופיע בפתח הלך בלתי קרוי, תושב מקומי שאינו יהודי. לא היה זה אדם בא בימים, אלא תושב העיירה שביקש לפתע להרים כוסית של לחיים עם היהודים החוגגים. הוא ישב קרוב לפתח, ויחד עם הנוכחים מסביב לשולחנו, ידידים שרוח של קירוב פיעמה בהם, מיהר למזוג לאורח הלא צפוי מן הבקבוק שעמד על השולחן ומילא לעצמו וגם לשאר מאותו בקבוק.

 

באווירה המרוממת שנוצרה, האיש ששמחה גדולה ניכרה על פניו מעצם תשומת הלב וכוסית הלחיים שזכה לה, בירך בחום את הנוכחים ואת המשתתפים הנוספים שהסבו לשולחן, את כל הקהל ואת כלל האורחים הפוקדים את העיירה ובזכותם הם גם מתפרנסים על הדרך, ונדמה היה כי רגע של אחווה אנושית נרקם שם, מואר באור יקרות של השבת קודש.

 

הסעודה הסתיימה, והחבורה פנתה למנוחת צהריים. אולם כאשר פנו אל המתחם, המתינה להם בשורה מטלטלת. קבוצת ילדים מקומיים שאינם יהודים, ניגשה אליהם בדרך וסיפרה, כי אותו תושב ששתה עמם לחיים אך שעות ספורות קודם לכן, חזר לביתו, הניח את ראשו על הכרית, נרדם ונפח מיד את נשמתו.

 

שתיקה השתררה סביב שולחני כשסיים את סיפורו. מחשבותיי נשאו אותי מיד אל המובא בספרי הקבלה על השגחה פרטית ועל הסוד העמוק של בירור ניצוצות. הרי אדם לא יורד לעולם הזה אלא כדי לתקן ולברר. איזו מסכת חיים שלמה נרקמה מבראשית, רק כדי שאותו אדם ישלים את ייעודו ואת משימתו בעולמנו דווקא ביום זה, במיוחד בערש חסידות ליובאוויטש, דקות לא ארוכות לאחר שבירך יהודים מתוך שמחה אמיתית. הניצוץ האחרון שלו התברר, כוסית הלחיים נלגמה, ומשימתו עלי אדמות הגיעה אל סיומה המדויק.

 

בדרך זו נעלה להתבונן במה שמפרש ה'אור החיים' הק' בדרך סוד דברי בלעם: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", שלפי פירושו, לא אמרו בלעם מדעת עצמו אלא ברוח הקודש, כי הניצוץ הטוב שהיה טמון בו (שמצידו זכה לנבואה) השתוקק: "תמות נפשי מות ישרים", שיזכה למות לא על ידי מלאך המוות, אלא על ידי ישרים שהם בני ישראל שיהרגו אותו, ועל ידי זה יזכה "ותהי אחריתי כמוהו", שהניצוץ - הטוב שבו יהיה לו תיקון ויתדבק עם ישראל, והנה הדברים הנשגבים בלשון קדשו: "על פי מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת, שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה, סוד המחיה אותה... ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג על ידי ישראל מתברר הניצוץ ההוא הטוב"...

 

ומוסיף על כך ה'אור החיים' הק': ומצינו בדברי המקובלים כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פינחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת (בלעם) על ידי ישראל (פינחס בן אלעזר, ואם כן מדוע לא נתקן מיד אחרי שנהרג. הסיבה לכך היא כי) היה הניצוץ (הטוב של בלעם מאוד) משוקץ, והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים, עד שבא לאתונו של רבי פינחס בן יאיר, ומשם עלה למקומו הראשון".

 

ואולי ניתן לומר, שגם כאן מעין כל זאת, בא ניצוץ טוב על תיקונו לאחר 'לגימה המקרבת', באופן מופלא ומסתורי זה.

 

 

ב. הסופר שניצל

 

ביום שני זכיתי להשתתף בקהילת 'גאולה', בטקס סיום כתיבת האותיות לספר תורה חדש שהוכנס לבית הכנסת שבמתחם, בראשות ידידי רב הקהילה השליח הרב אברהם איליאגוייב והמנהל ר' זבולון יעקובוב.

 

בעודי מתיישב לכתוב את אחת האותיות, מתבונן ביופי הכתב, פתחתי בשיחה עם סופר הסת"ם, שפנים חדשות היה כאן והתגלה כאיש שיחה מרתק. 'אני גר בעיר שדרות' אמר. ומישהו בהמשך לחש לי, כי הסופר שהוא גם רב בית כנסת בעיר זו, ניצול מטבח הנורא שעשו הרוצחים השפלים ימ"ש, שחדרו בשמחת תורה לפני כשלוש שנים מעזה אל היישובים והעיירות הסמוכים לגדר, ובהם גם אל העיר שדרות.

 

"קודם כל אני חייב לומר, שהתרשמתי מאוד מהקהילה כאן, מנייני תפילות, שיעורי תורה ואווירה מכבדת ומיוחדת, שעושה הרב איליאגוייב וכל אנשיו המסורים, כמו כל שלוחי חב"ד בעולם" - פתח הסופר הרב אורן מלכה את דבריו. ולבקשתי, סיפר את התרחשות הנסים שלו ושל בנו באותו שמחת תורה בלתי נשכח.

 

"דוד המלך ע"ה אומר בתהלים 'אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה', הסיפור התפרסם רק בתוך העיר שלנו שדרות, ועל-כן, אשמח לספר זאת כעת ולהודות שוב להקב"ה על נס הצלת חיינו" - המשיך הרב מלכה את דבריו וסיפר את סיפורו המדהים:

 

"בבית הכנסת שלנו 'דרך החיים', ישנו מניין ראשון עם 'הנץ החמה', ומיד אחריו מניין נוסף בו אני מתפלל קבוע. בבוקר יום שמחת תורה, יצאתי מביתי יחד עם בני יוסף חיים לכיוון בית הכנסת. על-אף שברקע שמענו ירי רקטות, המשכתי הלאה, כפי שאני תמיד ממשיך בסדר יומי הרגיל. לצערנו כבר הורגלנו לחיים כאלו וזה לא מרתיע אותי.

 

כלל לא הייתי מודע לעובדה שמחבלים חדרו אל העיר שלנו שדרות. לפתע התקרב אלינו רכב לבן, ומישהו מתוכו צעק לעברי 'הרב אורן תחזרו מהר הביתה, יש מחבלים'! לא הכרתי את הבחור, ועל אף שחילל את החג בנסיעה ברכב בעודו גם עם טלפון נייד ביד - משהו בקולו שכנע אותי בצורה שאין לי כלל הסבר, ושבתי עם בני מיד על עקבותינו ורצנו הביתה.

 

חלפו שתי דקות, ורכב מחבלים חלף במקום, כאשר הרוצחים השפלים שבו, יורים והורגים את כל מי שפגשו בדרכם.

 

במשך יותר משנה חיפשתי מי הוא הבחור שהציל את חיי וחיי בני, וחשבתי לתומי שזה כנראה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. עד שלאחר תקופה ארוכה, בעודי מתהלך האמצע הרחוב, מישהו קרא לעברי: 'הרב אורן! אתה לא זוכר אותי? זה אני שהצלתי אותך ואת בנך בשביעי באוקטובר!'.

התברר ששמו של הבחור הוא אייל, אביו נהרג ביום הזה, ובזיכרוני עלה מיד שאייל עצמו בילדותו היה גר בשכנות לבית הוריי. אמי שתחי' טיפלה בו במעון, ואבי ז"ל היה מושיב את אייל על ברכיו ומשוחח איתו המון. הצטמררתי ממה שגילתי בפתיחת המצלמות, ובמיוחד לאחר שנפגשתי עם אנשי שב"כ, התברר כי אייל ניצל מהמרצחים הארורים שש פעמים עד שהגיע אלינו!

 

התרגשתי מאוד, באתי לבית הוריו עם תשורה ומכתב בו כתבתי בין השאר: "עליך נאמר 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'. במילים שלך הבאת להצלתנו, כי לולא היית שם, יתכן ולא היינו כאן היום. מטרים ספורים משם, היכן שהיינו אמורים לצעוד לכיוון בית הכנסת, נרצחו רבים מתושבי שדרות הי"ד. אם לא אתה, היינו נפגשים איתם בעוד רגעים מספר...

 

בורא העולם סיבב כך שלכל כיוון שנסעת, החזירו אותך לכיוון שלנו, כדי להגיד לנו לחזור. אין לי ספק כי מגלגלים זכות על ידי זכאי, ועל כך אתה ראוי להערצה מיוחדת על יכולתך המופלאה להיחלץ מהם. ה' בחר בך לחיים ואיש לא יוכל לך"!

 

 

ג. שמעו נא המורים

 

זה נושא שגדולים ומומחים יכולים וצריכים לדבר עליו, אך היות ובהשגחה פרטית בימים אלו נקלעו אליי שני סיפורים עם רקע דומה, וכאשר למדתי השבוע את פרשת 'מי מריבה' והתחברו לי הדברים, אמרתי בלבי, שכדאי ונכון להשמיע את הדברים הבאים. בחרתי להיתלות באילנות גבוהים ושלחתי את הדברים לשני ברי סמכא ובעלי ניסיון, ועל פיהם ובהדרכתם, חידדתי את הדברים עד לאישורם המלא והמקצועי.

 

ידועה שמסכת גיטין בסדר הש"ס מגיעה לפני מסכת קידושין, למרות שעל פי דרך הטבע זה היה אמור להיות הפוך. אלא שהיות וענייני קידושין לומדים מפסוקי התורה הק' הנאמרים רק לאחר הדברים על גט בין איש לאשתו, לכן מסדר המשניות העמיד את המסכתות באופן כזה. אמרה שנונה ישנה וכאובה אומרת: 'הקדימה התורה תרופה למכה'...

 

מפורסמת היא גישתו של הרבי לעודד בני הזוג שנקלעו למצב של היפך השלום בביתם - שכל אחד מהם יעשה "השתדלות הכי גדולה" כלשונו, לגרום לכך, גם כאשר הדבר נראה לכאורה כבלתי אפשרי - שהשלום יחזור לשכון אצלם ולהימנע מגירושין, בפרט כאשר מדובר בהורים לילדים שעדיין לא כולם הקימו את בתיהם.

 

לצערנו, במיוחד בדור שלנו, דברים שהיו בעבר מושג רחוק, מוכר כיום במשפחות קרובות, והלב נקרע מול ההתמודדות והקשיים המלווים אותם, לצד התנפצות תקווה עליה שטה לה אוניית המשפחה מתחילת הקשר, עד שנשברה מול גלי החיים הסוערים.

 

לפני מספר ימים, סיפר לי ידיד קרוב את העובר על בנו בעקבות שלום הבית שהופר בבית בנו וכלתו, ושיתף את המאבק שהוא והבן מנהלים על הילדים שהם נכדיו. כאב לבי על המקרה וצרמו אוזניי לשמיעת הדרכים שהם פועלים. לאחר שהוא נרגע ושאל לדעתי, אמרתי לו בקצרה שכדאי לו להתייעץ עם אנשים מומחים, ואני בטוח שהם יורו לו להפסיק מיד מדרך זו. "אם ברצונך באמת לעזור לבנך, תן לו כוח להשקיע בעצמו בלבד. לא בילדים ובטח לא במאבקים. אם העולם אומר 'היה חכם ולא צודק' - הרי כאן זה נכון שבעתיים"! אמרתי לו בנחרצות.

 

הוא הופתע מהתגובה, כי יש לו הרבה חברים שמעודדים ומגבים את המאבק שלו. "מחברים כאלו עליך להתרחק כמה שיותר, כי לא טובת משפחתך מול עיניהם, כי אם השמחה לאיד על חורבן משפחתך" - הוספתי לומר לו בכאב.

 

בהתבוננות רחבה רואים בחוש, כי במלחמה בתוך המשפחה, בסופו של דבר המנצח תמיד יפסיד. המציאות המדממת של מקרים רבים, מוכיחה מעל כל ספק שהבחירה לשתוק, לוותר על קרבות ולהפסיד את מה שפחות חשוב, היא אסטרטגיית חיים מודעת וחכמה. הוויתור מפנה אנרגיה עצומה להתמקדות בעיקר, ומאפשר לאדם להשתקם במהירות מתוך שלווה נפשית, להשקיע במטרות הבאות של החיים, ובעיקר היכולת להגיע בע"ה למערכת יחסים בריאה וחדשה ולא לשוב על אותן טעויות.

 

הסיפור השני שנחשף בפניי, כואב אף יותר. כספים רבים מושקעים לצד הפעלת עולמו ומלואו, והלוואי והיה בי את האומץ להישיר מבט לאותו אדם צעיר ולומר לו: כלך מדרך זו, שלא תביא לך לא נחת ולא שמחה! אין כאן דאגה לחינוך ולא ליהדות, אלא הכל נובע מאגו המתנפח כל העת בידי הוריך הקשים וידידיך הרעים...

 

ומכאן לפרשת מי מריבה: הקב"ה הורה למשה רבנו לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים לבני ישראל. משה, הרועה הנאמן, הכה בסלע, פעם ופעמיים, והסלע הוציא מים. ומאחר ולא דיבר אל הסלע אלא הכהו, קיבל את העונש הקשה שלא להיכנס לארץ ישראל. הקב"ה אומר לו: "יען לא האמנתם בי להקדישני", וכפי שמסביר רש"י, שאילו היו מדברים אל הסלע היה שמו יתברך מתקדש. עכשיו שהכו ולא דיברו, יגיע העונש המר.

 

כאן נזעקת השאלה: וכי פחות נס על-טבעי בכך שסלע מוציא מים בהכאה, מאשר באמצעות דיבור? והרי גם כשרואים סלע מוכה ומוציא מים, נפעמת הנפש ממראה הנס האלוקי והמוחשי? אם-כן, על מה חרון האף הגדול?

 

והתשובה נוקבת עד עומק שבנפש: אם בהכאה על אבן לא יוצא דבר טוב, הרי בלהכות את השני הדבר חמור שבעתיים. 'מים חיים' מוצאים רק באמצעות דיבור, מתוך דרכי נועם. אך מלחמות ומאבקים - זו לא דרכו של יהודי, יהיה אשר יהיה. ההפסד בהמשך הדרך, לא שווה את הניצחון הזמני והחולף!

 

 

ולתמונת השבוע שלי: יתרון האור מן החושך

 

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת". המילים הקדושות והמוכרות הללו, שהדהדו לפתע בקולה הרך והבוטח של ילדה קטנה, דווקא בתוך מקום זר והיפך היהדות לחלוטין, היו הרבה יותר מברכה תמימה. הן היוו את נקודת המפנה, את הניצוץ שהצית שלהבת גדולה של אמונה בקרב משפחה שלמה.

 

סיפור מפעים זה, הממחיש בצורה כה עוצמתית את הכוח הטמון בפנימיות הנשמה היהודית ואת דברי חז"ל על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שמעתי מידידי, רבה של קאזאן השליח הרב יצחק גורליק, אמש, בעומדנו יחד בחופה שהועמדה בחצר מתחם הקהילה היהודית בשכונת ז'וקובקא.

 

הרב גורליק שנחת אתמול במוסקבה במיוחד לכבוד החתונה, עמד מצד משפחת הכלה, שנישאה אמש לידידי והחברותא שלי זלמי רטנר, בנם של ר' יעקב ואשת החסד מרת לאה רטנר, נשיאת 'מרכז החסד היהודי שערי צדק'. 

 

"שורשיה של משפחת וויינשטיין בעיר ז'יטומיר, אך דרכיהם הובילו אותם לקאזאן", סיפר לי הרב גורליק את הרקע למשפחת הכלה. והמשיך לשתף: "כאשר פתחנו בקאזאן את גן הילדים היהודי הראשון, בתם הגדולה של משפחת וויינשטיין נמנתה עם קבוצת הילדים המייסדת. בת משפחה שאינה יהודייה לא ראתה בעין יפה את התקרבותה המהירה של הילדה למסורת ישראל. באחד הימים, בניסיון למשוך אותה לכיוון אחר, החליטה אותה אשה לקחת את הילדה הקטנה עמה לבית התיפלה שלה, ושם נתנו לילדה נר כדי שתדליק אותו".

 

אך "נר ה' נשמת אדם". הילדה, שכבר ספגה אל תוך נשמתה הטהורה את החום והקדושה של הגן היהודי, אחזה בנר, נעמדה בגאון ובתמימות יהודית גדולה, ובירכה בקול רם לעיני כל הנוכחים את ברכת הדלקת נרות שבת קודש. האשה, המומה ונכלמת מן המעמד, הצהירה כי לעולם לא תיקח עמה שוב את הילדה!

 

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. מאותו רגע, המשיכה הילדה וגדלה בדרך התורה והחסידות, ובעקבותיה נמשכה המשפחה כולה אל האור. אמה ואחותה התקרבו אף הן ליהדות, קיבלו על עצמן עול מלכות שמים, וכיום הן שומרות שבת וכשרות בהקפדה רבה.

 

אך לא מכבר זכתה גם האחות הגדולה, להקים בית נאמן בישראל, בחופה וקידושין כדת משה וישראל. היא הגיעה במיוחד למוסקבה כדי להשתתף בחתונת אחותה, ובעלה אף כובד באחת הברכות מתחת לחופה, שסודרה ונוהלה בידי הרב הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א.

 

כשאנו עומדים ומביטים בבניין בחדש שהוקם אמש, קשה שלא להתרגש מן ההשגחה הפרטית המופלאה, ומאותו ניצוץ קטן שניצת אי אז בגן הילדים, הפך את הקערה על פיה של הסבתא וגדל לאבוקה של תורה ומצוות המאירה את סביבתה כולה.

 

 

גוט שבת!

שייע