המשך מיום שישימתקופת המהפך של בגין, שפעם ראשונה הימין והמסורתיים הרימו ראש וראו שיש אפשרות לשינוי הנהלת המדינה, התחילו גם החרדים להרגיש יותר חופש ובעיקר תעוזה להיכנס ולדרוש את המגיע להם גם כאזרחים בני מיעוט, ולאט לאט נכנסו לממשלות, ואז החלו גם החיכוכים בתוך הפוליטיקה החרדית, כפי שידוע האימרה: בדליכא כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בדאיכא, כשאין כסף או נכסים, לא חולקים ולא רבים אבל כשיש, אז מתחיל המריבות, מושג שידוע מאוד בין משפחות רבות שהמוריש הוא אדם אמיד והירושה מפצלת את בני המשפחה עקב מריבות, ועל זה אפשר להגיד טוב ארוחת ירק ושלווה בו של משפחות פשוטות שהצאצאים באים ונפגשים ללימוד לעילוי נשמת האבא המוריש, ועושים שמחות פשוטות עם לב שלם מאשר שור אבוס ושנאה בו, עם מלחמות מגעילות על ירושה בבתי משפט בד"צים- אם כבר הזכרתי את הנושא.
מפלגת תנועת אגודת ישראל ניהלה את רוב המוסדות שהתייסדו אצל החרדים אחרי קום המדינה, גם אם לא במישרין אז בעקיפין בתקציבים ואישורי בניה וקשרים עם עשירים וכו' אני משוייך אליה עד היום, מאז ימי אב סבי בפולין, וכיום אני מרגיש אמנם קשר לחלק הירושלמי ולא הפולני של אגודת ישראל, עקב הערכה למפעל חייו של ר' מנחם פרוש שנעזרתי בו וגם ההליכות בפשיטות של העסקנים הירושלמים כמו מאיר פרוש וכו, שקל לי להתחבר לזה יותר מאשר גדולים למדי שמנחיתים על הציבור את ההחלטות והניהול שלהם.
הייתה גם -כפי שכתבתי לעיל- תת מפלגה, סיעה של פועלי אגודת ישראל שלא קיימת כיום.
המלחמה החלה כשהרב שך ז"ל ראה צורך בהקמה של מפלגה לספרדים בני עדות המזרח, הוא גם הכיר אותם יותר מאשר החסידים של אגודת ישראל, עקב זה שהכניס מהם לישיבת פוניביז ויצאו מהם תלמידי חכמים גדולים, וגם הרב עובדיה ז"ל היה מכיר לו טובה על זה, וכשלא כיבדו ההסכם עם הרב מלמד הספרדי באגודת ישראל הרב שך הקים את מפלגת שס ובהמשך הכניס את הרב עובדיה לשם, שכבר לקח את הניהול במפלגה בהמשך בעצמאות ללא תלות במייסדים האשכנזים ששמחו על היציבות העצמאית התורנית של הספרדים, וכיום רואים רבבות בני תורה ספרדים הודות להקמה של שס.
בהמשך הרב שך ראה את האפליה או הצורך בהגדרה עצמית חדשה של הציבור הליטאי, שלא היה מאוגד כמו בחצרות החסידיות, שאמנם היו זעירים אחרי השואה אבל הפכו למעצמות גדולות בארץ וגם בחו"ל וההגדרה העצמית של הליטאים והלא חסידים הביא את הרב שך להקים את דגל התורה.
אחרי התקופה הראשונית שהיה מלווה בהמון מחלוקות יצריות, בעיקר מפחד אגודת ישראל שלא ידעה איך יחיו עם 3 מפלגות חרדיות, והסתבר שפחדם חשש שווא, ויש מספיק לכולם, אינו דומה מפלגה שייצגה בקום המדינה 2 רבבות יהודים לעומת מליון יהודים של העשורים האחרונים, התנועות של אגודת ישראל ודגל התורה וגם שס למדו לחיות יחד ולהסתדר ובעיקר לשתף פעולה בדברים שהם ציפור הנפש של היהודית החרדית.
גם העדה החרדית, למרות הפרישה של נטורי קרתא מהם בשנות ה50 התעצמה וזה הודות לתמיכה העצומה של הרבי יואל מסטמאר ז"ל שבמקביל לייסוד היהדות החסידית בארה"ב שם ראה את עתיד עם ישראל, ובצדק רב על פי הטבע, ובנה שם לא רק את החסידות שלו אלא כמו הרב כהנמן מפוניבז שידל עשרות בני אדמו"רים שחצרותיהם הושמדו בשואה שיקחו על עצמם את ההמשכיות של החצר שלהם, תמך בהם המון וןשלח מחסידיו למלאות להם מנינים בראת דרכם, מה שאגב גם הבית ישראל עשה בתל אביב כששלח לבעלז ועוד מקומות מאנשיו למלאות מנייני תפילה לאדמו"רים המשקמים את החצרות שהיטלר ימ"ש השמיד, אז הרב מסטמאר הזרים סכומי עתק לקומץ החסידויות שלא היו חלק מאגודת ישראל, כמו תולדות אהרן, דושינסקי, ובזמנו גם קרלין וארגון המתמידים שהיו משוייכים לעדה החרדית.
הציבור גדל והצרכים יחד עם זה, המוסדות החלו לפרוח בכל מקום וערים חרדיות נבנו מאפס או ערים שנבנו ליד ערים קיימות, והחלוקה הייתה ברורה, כל אחד בוחר במפלגתו, או משוייך לעדה החרדית, וכל אחד מתפלל בבית מדרש של החסידות אליה הוא שייך, וגם הליטאים בנו מסגרות קהילתיות של חניכי הישיבות, וחיי הקהילה פורחים ב"ה ללא מחלוקות יחסית במגזר.
3 פוסקי הלכה ניהלו את חיי ההלכה ביובל האחרון, לחסידים היה את הרב וואזנער ז"ל לליטאים הרב אלישיב ז"ל ולספרדים את הרב עובדיה, גם אם הנ"ל השתתפו בהנהגה פוליטית של המפלגות הקרובות אליהם, פסקי דינם היו מקובלים בכל עדה, החסידים הרב וואזנער וליטאים הרב אלישיב וספרדים הרב עובדיה ז"ל.
כשהם נפטרו לעולמם הם השאירו חלל פעור גדול מאד במגזר, אבל חזקה על תורת ישראל שלא תשתכח ובטוח שכעת גדלים פוסקי דור, גדולי תורה, שבקרוב יזכו אותנו משמים להכיר וללכת לאורם.
אבל אין חלל ריק, וגם יש התנהלויות במגזר שהם שאריות לא הגונות מהתקופות הקשות של הבעיות הקיומיות אחרי השואה ובקום המדינה, שהעיקו על המגזר, והמנהיגים של אז לא יכלו להקדיש תשומת לב וכוחות כדי למגר את התופעות הללו.
הריפוי של המגזר החרדי מטראומת השואה, מהרדיפות של הציונים והסרוגים והאפליה בת עשרות השנים, עם האיבה ההדדית, ומתופעות לא רצויות, זה ענין של המון זמן, סבלנות והכי חשוב: מודעות לבעיות.
המודעות התחילה לחלחל, מלמדים פוטרו אחרי שהורגלו לשסות את זעמם על התלמידים, רעה חולה עתיקה ולא דווקא של הדור הקודם, סיפורים מסמרי שיער מסופרים בידי יהודים במאות השנים האחרונות על המלמדים.
כיום צוותי חינוך עוברים השתלמויות וכמובן מבחני התאמה לפני שמכניסים אותם לעבודה עם הנוער, היחס לתלמידים מתקשים או מיוחדים הוא אישי ומקצועי, למרות שכמובן עדיין הדרך רחוקה משלימות, כי כמו בכל תחום, שמבינים שצריך תיקון, באים גם אנשי אינטרסים, ומנקזים לעצמם המון מהפעילות והאחריות, ולוקחים על זה תקציבי עתק ותרומות של הון, והמטרה עצמה נדחית למטרה משנית ולפעמים מזולזלת להחריד מה שגורם עוול כפול לנצרכים לטיפול, כי כולם יודעים שיש תקציבים ומוסדות ומערכות שדואגות להם, ומפנים אותם לשם והם לא מקבלים את העזרה המגיעה להם, זה עדיין לא מושלם.
במשך העשורים האחרונים, נוצרו מצבים שמעולם לא היה ליהודים בגלות כל כך, למה? כי היהודים בגלות היו בדרך כלל מאותו שבט וסגנון חיים, והבעיות היו זהות וכך גם הפתרונות, גם במצבים האיומים שהיו נתונים וגם בזמן גירושים לארצות אחרות.
אמנם כשגלו יהודי אשכנז למשל למדינות רווחה כמו הולנד, שם היו כבר קהילות מבוססות ספרדיות ממגורשי ספרד הבורגנים והיציבים, הם הושפלו והודחקו מאוד בידי אחיהם הספרדים ואפילו נרדפו מהם, אבל האשכנזים התגברו על הקשיים והקימו קהילות משלהם בארצות הללו בהמשך.
בארץ הקודש הבעיה החלה עוד מתקופת עליית רבי יהודה החסיד ובהמשך השל"ה הקדוש לפני מאות שנים וביותר אחרי עליות תלמידי הבעש"ט והגר"א זצל שסבלו מהתנכרות של היהודים המקומיים שראו בהם יהודים מדרגה נחותה, זרה, לא מובנת, ואפילו חיים פרחי השר קיבל מהשמים עונשים קשים וסוף מר רח"ל, על רדיפת ר' מנדלי מויטבסק וכו', אבל התגברו עליהם במשך השנים והצליחו לארגן קהילות אשכנזיות גם תחת השלטון הטורקי שהיה קרוב יותר ליהודים הספרדים תושבי הארץ הוותיקים.
בתקופת קום המדינה ואחריה העדות התארגנו במוסדות משלהם, עם שחיטה נפרדת, ומוסד הרשמה לנישואין וגירושין נפרדים ואפילו חלקות בבתי קברות נפרדים לכל קהילה אשכנזים וספרדים וליטאים.
אבל בעשרות השנים האחרונות, אחרי שנוקזו לישראל המון שבטים יהודים וגם חלק שיהדותם מוטלת בספק או עם חששות כבדים על מהימנות היוחסין שלהם, ישראל החילונית וגם הסרוגה הפכו למין כוך היתוך, שבו נוצקו גם בני עדות מזרח עם האופי שלהם לטוב ולרע וגם בני יוצאי אירופה המזרחית עם התכונות שלהם לטוב ולרע וגם בני אירופה המערבית המנומסת ומלומדת עם התכונות שלהם לטוב ולרע.
וכך נוצר הכלאיים המכונה "ישראלי" שמעורב בו חוצפה מזרחית וקור רגשי אשכנזי יחד עם אינטליגנציה כללית אירופאית מערבית ובו זמנית יחס חם למסורת ולדת, הישראלי לא פרייאר מצד אחד, ומצד שני טוב לב למדי ונתון לניצול, הישראלי יתווכח על מחירים כמו בבאזאר טורקי, מצד שני הישראלי יפגין ידע בשפות, בגיאוגרפיה ומדעים כלליים, אצל הסרוגים זה הביא להחלשה ממשית של העקשנות האידיאולוגית שלהם, למשל בעניין יציאה לחוץ לארץ לקברי צדיקים, ומשם ליציאה לחו"ל בכלל, הקנאות שלהם לארץ ישראל העברית וללשון העברית החזיקה כל עוד הם לא פתחו את שעריהם לבני עדות המזרח, ולכשעירבבו את הדור החדש שלהם יחד, הם הביאו איתם את המושג של נוח לכעוס ונוח לרצות, מה שנקרא היום "לזרום", ושיירות מהם יוצאים לקבר רבי נחמן באומן בראש השנה, וחוזרים להתנחלויות בארץ בלי להרגיש סתירה בעניין.
עוד ענין הוא שהבורות וחוסר הידע של הציבור הכללי החילוני וגם המסורתי המזרחי כלפי החרדים מביא למצבים של שיח חרשים, וגם הרבה חוסר הבנה במפגשים ביניהם פיזי או בתקשורת, לדוגמא: איש חרדי מתנהג במצב מסויים בחוסר נימוס, ישר יצעקו עליו: אז לפחות תוריד את הכיפה! איך אדם עם כובע עושה ככה?
מה הם לא מבינים? את זה שהכיפה על החרדי והכובע הם לא מונחים עליהם בגלל שחקרו והגיעו למסקנה שכך צריך ושהם מייצגים את הקרוב לשם יתברך דרך זה, הכיפה והחליפה זה קודם כל ענין תרבותי חברתי בשבט החרדי! וכמובן שרוב רובם של החרדים שחונכו נכון גם מאמינים בזה, אבל אם היו החילונים מבינים את זה, זה היה מוריד הרבה מתח, והיו מבינים שלא כל החרדים הם מקשה אחת שחורה המתנהגת לפי קוד מסויים, וגם היו מבינים שהם בשר ודם עם חולשות ותכונות שונות.
ואז החלה תופעה חדשה שלא הייתה בעם ישראל, אבל הביאה אתגרים לא קלים לציבור החרדי ובעיקר לאלו שאירחו את היהודים הללו והם: מה שמכונה "חוזרים בתשובה", זה סיפור ארוך עם המון צדדים לכל הכיוונים, ועם תופעות מבורכות מאוד לצד תופעות בעייתיות, שהתעצמו והביאו לאתגרים מסובכים עם הדור השני שלהם כשזה בשילוב בני עדות המזרח יצר מערכת מרתקת אנתרופולוגית וחברתית, מי שבעיקר מתמודד עם זה אלו חסידויות ברסלב וחב"ד, שקלטו ברצון ועודדו את החזרה בתשובה, וכן קצת בחסידות בעלז, בחסידויות שלא התעסקו עם החזרה בתשובה והיו מרוכזים בעצמם בלבד לא מרגישים כל כך את הענין הזה, ולא משופעים מזה לא לטובה ולא לרעה.
"חוזר בתשובה" זה בדרך כלל יהודי שגדל במשפחה חילונית, והחליט להיות שומר תורה ומצוות, בשנות ה80 וה90 רובם היו בטוחים שהדרך להיות שומר תורה ומצוות זה להיות חרדי ולהיטמע בהם עד רמיסת האישיות הקודמת, יתכן שבזמנו גם צדקו, כשעדיין לא היו מסגרות חינוך וקהילות של בעלי תשובה, ושם יש הבדלים מהותיים בין סוגי היהודים שחוזרים בתשובה, מרקעים שונים, מארצות ותרבויות שונות לטוב ולרע, אין קשר בין חוזר בתשובה בוגר קיבוצי השומר הצעיר של שנות ה60 או צבר בוגר הטכניון עם תארים שהוריהם היו מנוכרים לחלוטין מכל סממן דתי או אמונה, או אפילו כבוד למסורת היהודית, לבין חילוני מהפריפריה שחזר בתשובה, ומשפחתו מסורתית או לפחות מכבדת מסורת, הקשיים של שניהם שונים לגמרי והאתגרים גם.
כל זה רק הקדמה למה שאתאר בהמשך על התופעות בציבור החרדי הישראלי כיום, ועל המסקנות שלי לפחות בחלק מהם
