רגעי השבוע - פרשת ויגש
לכו
חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת / הנרות
בביתה של הדודה בראשון לציון / נרות החנוכה בסמוך למחבלי הנוחבה / ספר
התורה ממעז'בוז' לבני ברק דרך מוסקבה
א. מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָרֵים
תפילת 'מי שבירך' חדשה ונדירה, נשמעה בשבת שעברה אצלנו בבית הכנסת. 'מי שבירך' לקבלת שם יהודי ל...אדם בוגר!
זכה
דורנו, וכמעט מדי שבוע מגיעות פניות מעזרת הנשים לקבלת שם יהודי, כך
שהתופעה המבורכת מוכרת ומשמחת, בהישמע בנות ונשים שגילו זה לא מכבר את
הנשמה היהודית שבתוכן, ובעקבות כך מבקשות לשאת בגאון שם יהודי, של סבתא
חשובה במשפחה או של אחת הרבניות.
אבל מתי והיכן שמענו על איש שצריך לקבל שם בעלייה לתורה?! ילד או גבר מקבל הרי מיד לאחר עריכת הברית!
אך
מעשה שהיה כך היה: עוד אחד שכתוצאה מהשתתפות בחגיגת חג הגאולה לפני
כשבועיים כאן, התעוררה נפשו לעבור ברית מילה - כפי שאמר בעל הגאולה רבנו
הזקן לאחר גאולתו הניסית: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל
ויתקדש שמיה רבא ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי המעשה
חקוקה בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא".
הברכות
של הברית נערכו מספר שעות אחר-כך ונקרא שמו בישראל: "אלכסנדר גרשון".
באמירת 'לחיים' עם הנימול, הוא שמע את הסובבים קוראים ומחמיאים לו על השם
החדש, אך הוא התפלא לגמרי. "אמרתי שאני רוצה את השם אלכסנדר גרש"...
והוא
לא ויתר! לאחר צעד אמיץ שעשה בשובו לכור מחצבתו, הוא הביע את רצונו לשאת
את השם המדויק של זקנו מצד אמו היהודייה. את השם המדויק בלבד, ולא משהו
שדומה לו!
"בעלייה לתורה תבקש זאת ב'מי שבירך' מהגבאי" אמר-פסק והרגיע אותו הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א.
ואכן, ה'רך הנימול' ניגש אליי בשבת בבוקר עם
הבקשה והסיפור הנדיר. חיפשתי מיד, ומצאתי בסייעתא דשמיא באחד מכרכי 'שולחן
מנחם' מענה מהרבי, על מקרה חריג מאוד שקרה כאשר סבתא נתנה על דעת עצמה שם
לנכדה, ובניגוד למה שההורים רוצים, והרבי פוסק שהיות ונתינת השם שייכת
להורים, יעלה האבא לתורה ויעניק את השם שהוא ואשתו רוצים לתת.
על
בסיס פסק דין מעניין זה של הרבי, שהמקום בו נתפס שמו של אדם, הוא ב"מי
שבירך" בעלייה לתורה, ערכתי ליהודי זה מי שבירך שחובר על המקום. נדיר
ומיוחד:
"מִי
שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִישׁ הַנִּמּוֹל בְּמַזָּל טוֹב
ולדימיר בן מארינה, שֶׁזָּכָה לְהִכָּנֵס בִּבְרִיתוֹ של אַבְרָהָם
אָבִינוּ, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אֲלֶכְּסַנְדֶּר גֶּרְשׁ בֶּן
אַבְרָהָם, בַּעֲבוּר שֶׁיִּתֵּן לִצְדָקָה בַּעֲדוֹ, וּבּשְׂכַר זֶה
יִזְכֶּה לִגְדֹּל לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְנֹאמַר
אָמֵן!
נהרה
של שמחה פשטה על פניו, ובריקוד מסורתי על הבימה עם הניגון "סימן טוב ומזל
טוב", איחלו לו המתפללים ברכות רבות והחמיאו לו על השם היהודי: 'אלכסנדר
גרש'.
ב. בימים ההם ובזמן הזה
ההשגחה
העליונה זימנה לי גם השבוע, הדלקת נרות עם אישה שעברה את גיל ה-90. במרחק
אלפי ק"מ, עמדתי שוב ליד מנורה פשוטה, עם כוסיות שמן זית ופתילי צמר גפן -
דומה למה שהיה לי לפני כמה ימים במוסקבה, כפי שסיפרתי כאן בשבוע העבר. אך
הפעם היא דודה שלנו, ולא במוסקבה אלא בארץ הקודש.
השנה,
כאשר הראשון לינואר למניינם חל בעיצומם של ימי החנוכה, ניצלנו במשפחה את
ההזדמנות, וטסנו לביקור בארצנו הקדושה. "הדוד ר' יוסף נפטר" שמעה זוגתי
מאחותה, ולאחר בירור מקום ה'שבעה' יצאנו לדרך.
הרה"ח
ר' יוסף בן-שחר ע"ה, אחיה של הסבתא, היה מוותיקי קהילת חב"ד בראשון לציון,
ובשנים האחרונות, עבר עם תבחלט"א אשתו היקרה והמסורה, לגור ליד הילדים
בעיר קריית מלאכי. לשם פנינו תחילה, כדי לנחם את הדודה האלמנה ואת הילדים
המסורים.
ומשם
נסענו לעיר ראשון לציון, כדי לנחם את אחותו הגדולה ממנו, "הדודה יפה"
היקרה שתחי', שנולדה בעיר זו עד מאה ועשרים. עם סיום לימודיה כנערה, עבדה
כמורה במעברה, ובהמשך - במשך שנים רבות בבית הספר "בנות יעקב" בראשון
לציון. היא התנדבה שנים רבות בארגוני עזרה שונים, ובין לבין כתבה שירים
וספרים.
'דודה
יפה' היא דמות. אישיות. דודה הממלאת את החלל של סבתא שלנו - אחותה היחידה,
שנפטרה לפני למעלה משלושים שנה. דודה יפה, שבעצמה איבדה את בעל נעוריה
לפני 37 שנים, מתעניינת ומבררת על אירועי המשפחה, ומשתתפת בכל שמחה במשפחה
שלנו. מברכת ומעודדת, מתעניינת ומחמיאה. דודה - במלוא מובן המילה.
פעמים
רבות באנו לבקרה. אך הפעם לצערנו בנסיבות מצערות של קיום מצוות "ניחום
אבלים". דירתה המעוצבת בניחוח של פעם, מבריקה בניקיונה. אין פריט מיותר.
הכל עומד מסודר ויפה, ארון ספרים גדוש בספרים תורניים של בעלה המנוח - לצד
ספריית עיון וקריאה שהיא רכשה עם הזמן לעצמה, ובה היא שוקדת ברוב שעות
היממה.
היא
שופעת זיכרונות מבית הוריה, שעוד הספיקו ללדת שני ילדים - שניים מאחיה
בפולין לפני המלחמה. שמות המשפחה שהוחלפו לכל הילדים - כדי להימנע מגיוס
לצבא הפולני ועד הגעת ההורים כאן לראשון לציון לפני קרוב למאה שנה, בה היא
כבר נולדה, ומאז היא כאן.
כשראיתי
כי השקיעה מתקדמת, יצאנו לתפילת מנחה בבית הכנסת שליד ביתה, ובשובנו שאלה
אם אוכל להדליק את נרות החנוכה. היה זה מחזה מרגש, דקות שאף אחד לא רצה
שיעברו. מומנטום של זכות. של הזדמנות. חשובה לא פחות מהדלקת נרות עם אותה
אלמנה במוסקבה לפני שבוע.
ג. ב'זאת' אני בוטח
הערב
ירד על "מחנה עופר", עת עמדנו בשער המחנה הגדול. מחכים לאישור המפקד לש.ג.
שיעלה את המחסום ונוכל להיכנס פנימה. הלילה 'זאת חנוכה' בו מדליקים את כל
שמונת הנרות, אור מלא בלי מקום לחושך. אור, שאגלה בהמשך כמה חושך נוראי יש
במקום.
את
המחנה הצבאי הזה אני רואה הרבה מבחוץ בעת ביקורי בארצנו. אך זה לי לראשונה
שאני מבקר בתוכו. ומהמקצת ששמעתי ממלוויי הבנתי, כי במקום שוכן בית סוהר
ענק. יחידה מיוחדת במערך האיסוף הקרבי, מתקן של השב"כ ומג"ב. כמו כן, במחנה
נמצאת קריית משפט, הכוללת בתי משפט שונים של הצבא.
אנו
שומעים בקשר את הוראתו הישירה של המפקד "אני רואה את המאזדה הלבנה, הכנס
אותה". החייל המוצב בעמדה מחייך לאור הוראה זו מהמפקד עצמו. המחסום התרומם
ונכנסנו. נהירים לו שבילי המחנה לזה שיושב לצדי, כמו שלי מוכרים סמטאות מאה
שערים. צריפים, מבינים, אוהלים והאנגרים שונים מפוזרים בכל מקום, כאשר
כבישים רבים מחברים ביניהם. במיומנות הנהג מנווט ומספר לי עליהם - תוצאה של
ביקורים רבים במקום, בהתנדבות ובמסירות מדהימה ביותר.
הגענו
עד החניון הקטן שליד המפקדה הראשית. "שלום עליכם רבי דוד" ניגש מיד המפקד
אל זה שהביא אותי לכאן. והערכתו של המפקד ניכרת היטב לאורך כל הביקור. ר'
דוד מציג אותי ואת בני הצעיר, והמפקד שמח על האורחים שהגיעו ממוסקבה. כאן
אני מתערב ומספר למפקד, כי גם ר' דוד שייך למוסקבה. ר' דוד קייטאק הוא החזן
הראשי אצלנו בבית הכנסת המרכזי בראש השנה ויום הכיפורים מזה שנים רבות.
המפקד מופתע מהמידע שכלל לא ידע אודותיה.
המפקד
רוצה לכבד את ר' דוד בהדלקת הנרות, או אותי - האורח. ושנינו מסבירים לו כי
מכובד יותר שהוא יעשה זאת בעצמו. מנורה גבוהה ואיתנה הביא לכאן ר' דוד
בתחילת החג, והמפקד העמידה בחצר המפקדה, השוכנת על גבעה מעל כל המחנה. "כאן
ממול כפר ערבי גדול. וזו תשובתנו אליהם ולכל השונאים שלנו" - אומר המפקד
רגע לפני שהוא מטפס על סולם גבוה, ושני חיילים מחזיקים בו משני הצדדים.
בנאום
הקצר מול הנאספים, סיפרתי להם שיהודי רוסיה מתעניינים כל הזמן בשלום אחינו
בני ישראל בארץ ישראל, מתפללים רבות להצלחת המערכה הכבדה שיש כעת בארץ
ישראל, וכולנו מקווים שהאור יגבר על החושך ויקרו לנו נסים כמו בימים ההם.
הודיתי לר' דוד ידידי היקר, שהזמין אותי להגיע לאירוע זה שארגן - אחד מתוך
כמה שעשה בחג.
"בואו
אליי ללשכתי" מבקש המפקד, ומפתיע עם שולחן עמוס ממתקים וכיבודים שונים,
לאחר שגילה שהיום יום הולדתו של ר' דוד, החזן של מוסקבה בימים הנוראים
וביום יום הוא אברך צעיר נמרץ שעושה שליחות מפעימה כאן ב'מחנה עופר'
ובמקומות רבים נוספים. הוא מתקין מזוזות בדלתות המחנה, מעניק מאות זוגות
תפילין לחיילים, עורך התוועדויות מחזקות לחיילים - והכל בשקט ובצניעות,
ובסיוע של תומכים רבים שמצאו בו שליח נאמן לחזק ולעודד מאות ואלפי חיילים.
ישבנו
שעה קלה, והמפקד סיפר על רוב רובם של מחבלי 'הנוחבה' מהטבח הנוראי בשמחת
תורה לפני כשנה וחצי - הכלואים כאן תחת פיקודו. על הרחבת בית הסוהר הגדול,
לקלוט עוד ועוד מחבלים שנתפסים; על מאות החוקרים שמנסים להוציא מידע
מהמחבלים הנתעבים, והמשאבים הרבים הדרושים להחזקת המחבלים הארורים. ולעצמי
אני חושב: "כמה חבל שלא הורגים אותם מיד"! "הרי אין שום מדינה שמתייחסת ככה
לאויב הכי גדול שלה". כואב לשמוע כי בחסות החוק חייבים להאכיל את חיות
האדם האלו ולתת להם תנאי מחייה, בזמן שהחטופים סובלים כך בעזה. אבל יהודים,
אל ייאוש, הגאולה בפתח!
ולתמונת השבוע שלי: תורה מחזרת אחר אכסניה
זמן
רב לא ראיתי את הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א בהתרגשות שכזו, בעת שעמד
והחזיק באמצעות קצות טליתו בעצי החיים העתיקים, ובירך בכוונה עמוקה
ובעיניים עצומות את ברכות התורה בעלותו לתורה, אתמול - 'זאת חנוכה'.
צדיק
מופלא היה האדמו"ר רבי אברהם יהושע השיל טברסקי זצוק"ל, הרבי השני בשלשלת
החסידות "מכנובקא". בשנת תרצ"ב עבר למוסקבה לפעול לשמירת תורה ומצוות בין
יהודי העיר. השלטונות שהתנגדו לפעולותיו אלו הגלו אותו לסיביר, ורק
בהשתדלות בן-דודו האדמו"ר רבי יעקב יוסף מסקווירא זצוק"ל, הוא שוחרר משם.
ניתנה לו האפשרות לעזוב את ברית המועצות, אך הוא סירב לכך, בנימוקו כי עליו
לדאוג למצבם הרוחני של יהודי המדינה. רבות שמעתי מכמה יהודים שעוד זוכרים
אותו במוסקבה, בתפילות, בחיזוק אנשים ובמסירות לסייע לכל יהודי באשר הוא,
והקשר האמיץ שלו מתוך הערכה לחסידי חב"ד ברוסיה באותה תקופה.
בכל
אותה עת היה איתו ספר תורה נדיר מאוד, המיוחס למרן הבעל שם טוב הקדוש
זי"ע. ספר תורה שעבר אליו דור אחר דור, ועליו שמר מכל משמר, עד שהצליח בנסי
נסים להבריחו ממוסקבה לארץ ישראל, בעת שעלה ארצה בשנת תשכ"ה. הוא פתח מחדש
את חצרו בבני ברק, ואת ספר התורה היה מוציא פעמים יחידות במשך השנה.
הרבי
היה חשוך בנים, ועוד בחייו אימץ כבן את בן-אחיינו, רבי יהושע רוקח, נינו
של האדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זצוק"ל. לאחר פטירתו בליל יום הכיפורים
תשמ"ח, התמנה רבי יהושע שליט"א לממלא מקומו כאדמו"ר ממכנובקא.
בעת
ביקור שערך הרב הראשי לפני כשמונה שנים אצל האדמו"ר הנוכחי, כדי להזמינו
לחתונת בנו הרב יחזקאל, הציע לו האדמו"ר כי באם תהיה אפשרות לרב לבוא
להתפלל ביום שמוציאים ספר תורה, יקראו לכבודו בספר תורה המיוחד של הבעל שם
טוב הק' - מתוך הערכה על כל מה שהרב עושה למען יהודי רוסיה.
והנה
ההזדמנות ב"ה הגיעה. ומה יותר מתאים מאשר יום מסוגל זה, יום 'זאת חנוכה'.
ההתרגשות אחזה גם במתפללים הקבועים, חסידים זקנים ואברכים צעירים, שהשמועה
גונבה לאוזניהם: "הרב של רוסיה מגיע להתפלל עם האדמו"ר, ויקראו בספר תורה
של הבעל שם טוב"!
ממקום
עומדי הקרוב שנתנו לי, ראיתי את האדמו"ר מורה לבעל תפילה להמתין עם חזרת
הש"ץ עד לסיום תפילת שמונה-עשרה של הרב שליט"א. וכשהגיע זמן קריאת התורה,
הוציא האדמו"ר ממעמקי כיסו מפתח גדול, אותו מסר לאיש אמונו כדי להביא את
ספר התורה המונח בכספת שנמצאת בחדרו. הוא לא מסיר את עינו מספר התורה כל
הזמן, ובעצמו גוללו ועומד בסמוך לו.
לעלייה
ראשונה כובד הרב שליט"א - במקום כהן. שני עלה זקן החסידים, ולשלישי כובד
האדמו"ר עצמו. בתחילת קריאת התורה גיליתי כי הבעל קורא הוא ידידי משכבר
הימים, הרב שלמה סלומון. יהודי חסידי ואומן של כלי כסף. נזכרתי כי הוא שיתף
אותי לפני כמה שנים בסוד, על תפירת המעיל המיוחד לספר תורה זה לאור בקשת
האדמו"ר. מעיל שהושקעו בו אלפי דולרים, ועוד כמה דברים מסביב לזה שאי אפשר
לפרסמם.
סיימו
את הקריאה, אמרו קדיש, והאדמו"ר עצמו ערך "הגבהה" לספר התורה. ומה הופתעתי
כאשר האדמו"ר הורה להעניק לי את זכות ה"גלילה", כולל החזקת ספר התורה
הקדוש עד להשבתו אל הכספת, כאשר האדמו"ר פוסע אחריי, והמתפללים הרבים
נאבקים כדי לגשת ולזכות לנשק את ספר התורה, שכאמור, מוצא בפעמים נדירות
במשך השנה, והפעם לכבודו של הרב הראשי שליט"א.
עם
סיום התפילה הארוכה, ניגש האדמו"ר אל הרב הראשי והזמינו אל חדרו הפרטי.
שיחה תורנית חסידית מרתקת נשמעה מבין שניהם, עם סיפורים שונים בהם סיפר
האדמו"ר על ביקרו אצל הרבי, ונושאים מגוונים שעלו בזה אחר זה. לאחר שהרב
העניק לו את ספרו, הזמינו לחתונת בתו שתיערך בע״ה בעוד כחודש, והאדמו"ר
ליווה את הרב עד דלת הכניסה.
גוט שבת!
שייע