לכתוב על ר' גרשון היא בעיה קשה מפני שאינך יודע מהיכן להתחיל, מסכת חייו עשירה ובכל תחום הוא היה מיוחד, רבים מספרים על פקחותו על גישתו ועל האמת שבו ובעיקר על פשטותו בלי דריידאלאך ולומדות, ועל כולם תפיסתו ששונה מרבים שהתרגלו לדפוסים ישנים והוא מאס בהם קבע קביעות ברורות בענייני חינוך ואחרים שגרמו לרבים לפקוח עיניים, בשורות אלו אדלג על כל אלו אתייחס למה שמעטים כותבים ואולי אף אחד לא, ומעטים נותרו בדורנו שעוד זוכרים תקופות אלו, והיא חכמתו האדירה איך להישרד בין אריות המחלוקת בפונוביז'
קם דור אשר לא ידע את יוסף אז נספר בקצרה, כי ישיבת פונוביז' היא ישיבה שהמחלוקות בה בעיקר בין ראשי הישיבה היא בת 60 שנה לפחות, מאז הייתי בחור חייתי את המחלוקות הפנימיים בישיבות ובפונוביז' בפרט, חומר רב אצלי על אותן מחלוקות והן כל כך עסיסיות, היו בישיבה מי שלא הייתה להם ברירה הם סבלו למרות שלא עשו דבר הם בסך הכל היו בנים או בני משפחה לראשי ישיבה בפונוביז'. אבל היו גם מי שתלו בהן תקוות כי בסופו של דבר יתייצבו לצידם, וגם אלו בסופו של דבר נפלו. היה זה אחד ויחיד בישיבה ושמו ר' גרשון אדלשטיין, שידע איך ללכת בין הסערות ולא להיפגע
לא אשכח לעולם את מלחמת העולם בישיבה על 'קדיש דרבנן', זו שייכת לראש הישיבה, ור' דוד זצ"ל היה אומר אותה, וכאשר הלך לעולמו זה עבר להרב שך, וכאשר הוא כבר לא יכל לעלות לישיבה הוא ביקש מר' גרשון שהוא יאמר את ה'קדיש דרבנן' להבטיח שחלילה ר' בערל לא ירש את ה'קדיש דרבנן' מאבא שלו, ועל כולם שחלילה לא יכבדו אותו. באותן ימים בישיבה מי שאמר את ה'קדיש דרבנן' הוא היה המיוחד והגדול בישיבה, ולמי שזוכרים את התקופה ובעיקר את הסתת שמואליק מרקוביץ את הרב שך נגד משפחת פוברסקי האבא (הראש ישיבה דאז) והבן, יבין מדוע כל כך חשוב היה להרב שך למנוע מר' בערל את הכבוד הזה
ר' גרשון מבלי לומר דבר ולספר על שיחת הרב שך עמו העביר את ה'קדיש דרבנן' לר' בערל וביקש ממנו שהוא יאמר אותו, והדבר נודע להרב שך שקרא לו וזעק כי ה'קדיש דרבנן' שייך לו ולא נתן לו רשות להעביר זאת לר' בערל. לא הייתה לר' גרשון ברירה אלא להבטיח כי הוא יאמר את ה'קדיש דרבנן'
בשנות המחלוקת הכל כך קשה שפרצה בישיבה בין הגיסים שני הצדדים האמינו כי הוא עימם, או לפחות נייטרלי, וכל עוד שלא חייב היה להכריע עם מי הוא הולך הוא שתק וחייך לכולם כדרכו, עד שהישיבה התפצלה והוא נשאר בצד של השונאים ולא של המחבלים, ומאז כמובן המחבלים לא יכולים לסלוח לו שהוא העדיף את הרב כהנמן על פניהם, ואין זה פלא שהם כל כך שמחו כשהלך מן העולם
כאשר אני עובר על רשימת המחלוקות בפונוביז' ומה חלקו בהן, הוא היה החכם מכולם לדעת איך להמשיך לחייך ובעיקר להתרחק מהזרקורים, כל חייו היה כזה שלא חיפש ולא רצה כבוד הוא ידע כמה שזה מזיק, רק בסוף חייו לאחר שברח מן הכבוד זו רדפה אחריו ובהכרח חייב היה לקבל על עצמו את עול ההנהגה דבר שלא חלם עליו בעבר, ואם זה היה בידו הוא היה מוותר על כך
לפני שלשים שנה איש לא חלם כי הוא יהיה מנהיג הדור, כל מי שלמד אצלו והזכרתי את שמו חייך כאשר העלו את שמו בענין ההנהגה, וראו איך הדברים התפתחו ודווקא בגלל מה שהוא היה. בדרך כלל אנשים מן הסוג הזה נדחקים הצידה, האחרים עושים הכל לעקוף אותם, אבל מן השמים רצו אחרת, ודווקא הוא זה שטען כי הוא לא מתאים לתפקיד כמו משה רבינו, הוא זה שזכה להנהגה ועשה את מלאכתו גדולה ומעניינת במיוחד, הוא לימד את העולם איך מנהיג אמת צריך להיראות
הכרתי אותו לפחות חמישים וחמש שנים, ובל"נ נרחיב ונכתוב, לא רק מפני שהוא ראוי לכך, אלא הרבה יותר מפני שהוא היה סמל לחינוך, לאיך שצריך לחנך בדורנו
חיים שאולזון
