סיבת השמחה לג בעומר והאם מת בו
רשב"י
היות
ויש דיעות שונות האם יש מקור לכך שרשב"י נפטר בל"ג בעומר, ננסה להביא את
המקורות העיקריים לדבר זה:
בשער
הכוונות ענין ספירת העומר כתב:
ענין המנהג שנהגו ישראל ללכת ביום
ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע
ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פ"א ביום
ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה
היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג
אח"כ והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי
שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם
כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד
הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת
תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון וכו' וגם בהיותו שם אמר נחם כן ואחר שגמר העמידה
א"ל מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו
אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה
בקרוב, ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנהומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג
הזה הנזכר ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע
ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר
לעיל ביום ל"ג לעומר.
וממה שביאר את סיבת השמחה ולא כתב שיום
פטירת רשב"י הוא, מוכח להדיא שהרח"ו לא ידע מכך שרשב"י נפטר
בל"ג בעומר, כי איך לא ידע רבי חיים ויטאל דבר זה ומי חידש דבר זה אחריו?!
אמנם בפרי עץ חיים (שער ספירת העומר
פרק ז) כתב:
"בענין
ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר אני ראיתי למורי
וכו', נראה מכל זה שיש שורש ליציאה זו, והטעם שמת
רשב"י ביום ל"ג בעומר כי
הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל שמתו בספירת העומר"
אמנם
זהו תימה שבשער הכוונות התעלם מזה לגמרי, וגם כאן תמוה שכתב "שמת בל"ג
בעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר", שאם כן צריך להיות עדיין
באבילות, ומה השמחה בזה? וגם קשה שהרי הוא היה מהתלמידים החדשים אחרי שהפסיקו
הראשונים מלמות ואיך כתב שמת בל"ג בעומר משום שמתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת
העומר הוא?!
אכן
בדפוס ראשון של פרי עץ החיים הגירסא היא:
"כי גם רשב"י היה מתלמידי ר"ע והוא שמח בל"ג בעומר" ולא 'שהוא מת בל"ג בעומר', וזו
גירסא מבוארת המתישבת היטב בטעם הסבר השמחה, ומתאימה עם דברי הרח"ו בשער
הכוונות! ולכן כתבו רבים שצריך לגרוס בקטע הנ"ל: "והטעם ששמח רשב"י בל"ג בעומר כי הוא
מתלמידי ר"ע הנ"ל שמתו בספירת העומר", כלומר ששאר התלמידים מתו
בל"ג בעומר, והוא מהתלמידים שלא מתו.
הברכי
יוסף (תצג,ד) כתב: וגם כתבו דפטירת
רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא
דהלולא דיליה.
אמנם בהגהה שם כתב: גם במורה באצבע אות
רכ"ג כתב של"ג הוא יום הילולת רשב"י. אבל בטוב עין סי' י"ח
אות פ"ז כתב: "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא היה כלל
גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף וכו' ומתו וכו' והיה העולם שמם וכו' ויום ל"ג
לעומר התחיל לשנות לרשב"י ור' מאיר וכו', ויאור להם שתחזור התורה".
ובמראית העין בליקוטים סי' ז' אות ח': "מ"ש בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת
רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע
שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא נסחת ח'
שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב של"ג
בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י. ואפשר
שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון
בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א ח"ב עמ'
ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה באצבע,
של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית העין הוא
הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא חריפא. ואין
ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום פטירת רשב"י
אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים].
ובעצם
טעם השמחה שהפסיקו למות הקשו האחרונים שהרי מתו כולם, ומה הטעם לשמוח? וכתב הפרי
חדש (תצג, ס"ב) "ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה, ואי משום
שפסקו מלמות, מה בכך, הרי לא נשארו אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו, ואפשר
שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ רבי עקיבא שלא מתו כאלו", וצריך ביאור, מדוע היתה על כך
שמחה, והרי אלו תלמידים חדשים שנהגו כבוד זה בזה?!
ויש
לבאר שהיתה איזו סיבה שתלמידי ר"ע [שהם היו עיקר מוסרי התורה בדורם כי רבם
היה ממוסרי התורה] היו נגועים בפגם של אי נהיגת כבוד זה בזה, ונגזרה גזרה שאין לבית
מדרש זה קיום, ואם היו באים תלמידים חדשים, היו גם הם מתים כי היו מצטרפים לבית
מדרש זה שאין נוהגים בו כבוד זה לזה, היו נעשים חלק ממנו ויתכן שהיו גם הם
'נדבקים' בהנהגה זו, ובל"ג בעומר נפסקה הגזירה על בית מדרש זה, ויכל רבי
עקיבא להעמיד תלמידים חדשים שלא יהיו חלק מבית המדרש הקודם, ויוכלו להמשיך את
מסירת התורה בעם ישראל.
ונראה
לפי זה של"ג בעומר זהו שלב מסויים בהכנה ובהתקדמות לקבלת התורה, כי על ידי
תפיסת ענין זה שמסירת התורה תיתכן רק בבית מדרש המושתת על ניהוג כבוד זה בזה, היא
שלב חשוב בהכנות למתן תורה, וזה מתחבר עם מה שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין ב'פרי
צדיק' שהשמחה בל"ג בעומר היא משום שרבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה, ונמצא
שכל העברת התורה שבעל פה לעם ישראל נעשה דרך בית מדרשו, שעל פתיחתו ויסודו מחדש
אנו חוגגים בל"ג בעומר, ומשום כך גם כתבו הספרים הקדושים שבשלושים ושנים ימים
עד לג בעומר שהם 'לב' ימים, מתקנים אנו את ה'לב', בכך שמתאבלים על תלמידי רבי
עקיבא שמתו משום שלא נהגו כראוי זה בזה, ואז זוכים ל'טוב' שאלו שבעה עשר הימים עד
מתן תורה כמנין 'טוב', וגם זוכים ל'לב טוב' שאלו כל ימי העומר, וזהו הנצרך ביותר
לקבלת התורה כדברי רבי אלעזר בן ערך שדרך ישרה שיבור לו האדם היא 'לב טוב'. כמו כן
ה'לב' ימים שעד הספירה הם מנין 'כבוד' שצריך לתקן בהם ענין הכבוד זה בזה שפגמו
תלמידי רבי עקיבא.
ובאותו
ענין ראיתי בספרו של הרב ישעיה אשר זליג מרגליות שכתב:
הראשון לציון שכותב מהעליה המירונית
בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל בקוה"ק ביום ל"ג לעומר הוא הרה"ק
רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה במכתבו לאחיו בשנת רמ"ח נדפס בספר דרכי
ציון וז"ל בי"ח אייר יום מיתתו באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות
מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה
שהתנדבו למקום ההוא, עכ"ל.
אמנם המסתכל במכתב הרע"ב שהובא
בספר דרכי ציון רואה שדבריו הם על כ"ח באייר ועל קבר שמואל הנביא, וכמו כן
כותב שם שהוא לא ראה שום דבר יוצא מדרך הטבע ורק שמע שאומרים ומספרים כן, ואינו
יודע האם זה נכון.
