תמיר מורג:
ההסכם בין ישראל, לבנון וארה"ב מעניק הכרה רשמית של האמריקנים ושל הממשלה בביירות לנוכחות צה"ל באזור הביטחון - עד לפירוק חיזבאללה מנשקו. זה הישג משמעותי שעומד בניגוד לדרישה האיראנית לנסיגה מלאה של ישראל מלבנון.
בנוסף, עצם העובדה שהממשלה הלגיטימית בביירות מסכימה לנוכחות ישראלית על אדמת לבנון (גם אם באופן זמני) היא אירוע היסטורי, שמדגיש עד כמה גדול הקרע בינה לבין איראן וחיזבאללה.
לעומת זאת, דבריו של רה"מ נתניהו, לפיהם ההסכם מבהיר שלאיראן ולחיזבאללה אין שום תפקיד בלבנון, אינם מדויקים. ההסכם מעניק לצה"ל חופש פעולה בתוך אזור הביטחון, אך לא מחוץ לו - תוצאה ישירה של הלחץ האיראני.
במצב העניינים הנוכחי, שבו איראן אמורה לקבל עשרות מיליארדי דולרים (ובהמשך אף מאות מיליארדים) וישראל מנועה מלתקוף בחופשיות בנמל התעופה של ביירות, ואף החופש שלה לסכל איומים בכל המרחב שמצפון לקו הצהוב - כולל באזורים מדרום לליטני - נותר ככל הנראה חלקי ומוגבל, התעצמותו המחודשת של חיזבאללה היא עניין של זמן. לכן, ההסכם הנוכחי לא יוכל להחזיק מעמד בטווח הארוך, אלא אם ישראל תסכים לחזור למצב שלפני 6 באוקטובר, עם ההבדל (שאין לזלזל בו) של רצועת הביטחון.
באשר לנסיגה הישראלית משני אזורי הפיילוט שאליהם ייכנס צבא לבנון, זו נראית לא משמעותית במיוחד. נוסח ההודעה שפורסמה בשם גורם מדיני בכיר מדבר על נסיגה מתא שטח "מחוץ לרצועת הביטחון המקורית (זאת אומרת - בתוך הרצועה המורחבת) ומצפון לליטני". בלשכת רה"מ טוענים שלא מדובר ברכס עלי טאהר, שבו תשתית תת-קרקע משמעותית של חיזבאללה, כך שככל הנראה מדובר בבליטה ממערב לבופור שסימנתי במפה בקו כחול כהה, אך צריך להמתין לאימות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.