מאחורי הדלת הסגורה: הוועדה שאין לה שם, אין לה פנים – אבל יש לה כוח לשנות חיים.
מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש.
יש משהו שמטריד יותר מהתשובה השלילית.
לא המילה "לא".
אלא מי שאומר אותה.
או ליתר דיוק – מי שלא אומר אותה.
בעונת הרישום לישיבות, אלפי בחורים נכנסים למבחנים, נשאלים שאלות, נבחנים, נמדדים ונחשפים. כל פרט בחייהם נבחן: רמת הלימוד, האישיות, המשפחה, ההתנהגות, החברים ולעיתים גם שמועות שלא תמיד נבדקו עד תום. הם עומדים באור הזרקורים. הם שקופים לחלוטין.
אבל בצד השני של השולחן?
חושך.
"הוועדה החליטה."
מי זו הוועדה?
מי ישב שם?
מי שמע?
מי הכריע?
מי החליט שילד בן שש־עשרה אינו מתאים?
אין שמות.
אין פנים.
אין חתימה.
אין אחריות אישית.
רק שתי מילים:
"הוועדה החליטה."
וכאן מתחילה הטרגדיה.
לא מפני שיש ועדות קבלה. כל מוסד רשאי לבחור את תלמידיו. אלא מפני שנוצרה תרבות של כוח ללא פנים.
כאשר מוסד רוצה להתפאר בהצלחותיו – יש שמות, יש תמונות, יש נאומים, יש ראיונות ויש קרדיטים. כולם רוצים לעמוד בקדמת הבמה.
אבל כאשר צריך לומר לבחור: "לא התקבלת" – פתאום כולם נעלמים.
פתאום אף אחד אינו בעל ההחלטה.
פתאום יש ישות מסתורית שנקראת "הוועדה".
כאילו ההחלטה ירדה מן השמים, ואף אדם אינו אחראי לה.
וכששואלים מדוע חברי הוועדה נשארים אנונימיים, מגיע ההסבר הקבוע:
"אם נחשוף את חברי הוועדה – יטרידו אותם בטלפונים."
באמת?
אולי.
אבל אולי הגיע הזמן לשאול שאלה אחרת.
אם אתה מחזיק בידך סמכות להכריע את עתידו של נער – האם הרצון שלא לקבל כמה שיחות טלפון מצדיק להסתתר מאחורי מסך של אנונימיות?
רופא מקבל פניות.
שופט סופג ביקורת.
מחנך מתמודד עם שאלות.
ראש עיר מקבל תלונות.
שר בממשלה נדרש לתת תשובות.
כל בעל סמכות נושא גם באחריות.
רק בעונת הרישום לישיבות נוצרה תרבות משונה שבה הכוח נשאר – אבל הפנים נעלמות.
הכוח עצום.
האחריות נעלמת.
וההורים?
רובם אינם מחפשים לריב.
רובם אינם רוצים לצעוק.
הם אינם מבקשים לכפות החלטות.
הם רוצים להבין.
מה היה חסר?
על מה כדאי לעבוד?
מה הסיבה האמיתית?
איזו ישיבה תתאים יותר?
אבל איך אפשר להבין כאשר אין אפילו אדם אחד שמוכן לומר:
"אני קיבלתי את ההחלטה, ואני מוכן להסביר אותה בכבוד."
וכך נולדת התחושה הקשה ביותר.
לא תחושת הדחייה.
תחושת חוסר האונים.
אי אפשר לדבר עם מי שהחליט.
אי אפשר לשאול.
אי אפשר להבין.
אי אפשר לערער
אתה עומד מול קיר.
ולקיר הזה קוראים:
"ועדת קבלה."
אבל מאחורי הקיר הזה אין מספר תיק.
יש ילד.
יש אמא שלא ישנה בלילה.
יש אבא שמסתובב חסר אונים.
יש מחנך שמרגיש שנכשל.
ויש בחור ששואל את עצמו את השאלה המסוכנת ביותר:
"אולי באמת אני לא מספיק טוב?"
זו השאלה שאסור שתיוולד.
כי ישיבה דוחה מועמד.
אבל נער עלול לחשוב שדחו אותו.
את האישיות שלו.
את הערך שלו.
את העתיד שלו.
וכאן בדיוק נמדדת מערכת חינוך.
לא במספר הבחורים שהתקבלו.
אלא בדרך שבה היא מתייחסת לאלה שלא התקבלו.
קל לקבל את העילויים.
קל להתפאר במצטיינים.
אבל האם מישהו מרים טלפון לבחור שנשאר בחוץ?
האם מישהו דואג שתהיה לו מסגרת חלופית?
האם מישהו מוודא שהוא לא יאבד את האמון בעצמו?
או שברגע שנאמרה המילה "לא" – גם האחריות מסתיימת?
וכאן צריך לומר את האמת בקול.
יש משהו מטריד מאוד בתרבות שנוצרה סביב ועדות הקבלה.
לא עצם קיומן.
אלא הדרך.
מאחורי דלת סגורה יושבים אנשים.
הם דנים.
מתלבטים.
מסמנים וי.
לפעמים במשך דקות ספורות מוכרע מסלול חייו של נער.
בסוף הדיון יוצאת תשובה קצרה:
"לא התקבל."
אבל מי אמר "לא"?
מי ראה את הבחור באמת?
מי שמע אותו?
מי יישא באחריות אם אותה תשובה תהפוך לנקודת השבר בחייו?
כאן מתחילה הבעיה.
אנונימיות.
כאשר ההחלטה נשארת חסרת פנים, גם האחריות עלולה להפוך לחסרת פנים.
הבחור אינו יודע מי התרשם ממנו.
הוריו אינם יודעים מי שקל את הנתונים.
המחנך אינו יודע מול מי לדבר.
יש רק "הוועדה".
"הוועדה החליטה."
מי זו הוועדה?
שלושה אנשים?
חמישה?
עשרה?
האם הם מכירים את הבחור מעבר לדוח שקיבלו?
האם הם יודעים מה עבר עליו השנה?
האם מישהו מהם ישב איתו שעה אחת כדי להבין את עולמו?
או שנער שלם הפך לכמה שורות על דף?
במערכות רבות בעולם, מי שמקבל החלטות גורליות נדרש גם לתת דין וחשבון.
שופט מנמק.
רופא מסביר.
מורה כותב הערכה.
קצין חותם.
מנהל מנמק.
אבל דווקא בהחלטה שעלולה לעצב את עתידו של נער, פעמים רבות אין נימוק.
אין שיחה.
אין הסבר.
אין אחריות אישית.
רק הודעה קצרה.
כאילו מדובר בטופס.
אבל זה אינו טופס.
זה בן אדם.
ישיבות אינן מפעל.
בחורים אינם מספרים סידוריים.
אין פס ייצור של נשמות.
כל בחור הוא עולם.
יש אחד שמתמודד עם קושי בבית.
יש אחד שנאבק בחרדה.
יש אחד שפורח רק עכשיו.
יש אחד שמאחורי השתיקה שלו מסתתר כישרון עצום.
יש אחד שכל העתיד שלו תלוי במילה אחת שתיאמר עליו.
מי רואה את כל זה?
והשאלה הכואבת ביותר אינה למה דחו.
אלא מה קרה אחרי שדחו.
האם מישהו התקשר לשאול אם נמצא לו מקום?
האם מישהו ליווה את המשפחה?
האם מישהו שאל מה שלום הבחור שבוע אחר כך?
האם מישהו ניסה למנוע את הנפילה?
אם לא – אסור לקרוא לזה רק "הליך קבלה".
חינוך אינו מסתיים במקום שבו מתחילה הבירוקרטיה.
חינוך מתחיל דווקא ברגע שבו אומרים "לא".
כי גם את המילה "לא" אפשר לומר בצורה שמרסקת אדם, ואפשר לומר בצורה ששומרת על כבודו.
אין כאן קריאה לבטל ועדות קבלה.
אין כאן דרישה שכל ישיבה תקבל את כולם.
יש כאן דרישה בסיסית אחת:
שמי שמחזיק בידיו כוח על עתידו של נער – יחזיק גם באומץ לעמוד מאחורי החלטותיו.
אפשר לשמור על פרטיות חברי הוועדה.
אבל אי אפשר להפוך את האחריות לאנונימית.
אפשר למנות גורם מזוהה.
אפשר להסביר.
אפשר לכבד.
אפשר ללוות.
אפשר לזכור שמאחורי כל תיק יש נשמה.
כי בסופו של דבר, השאלה אינה כמה בחורים התקבלו השנה.
לא המילה "לא".
אלא מי שאומר אותה.
או ליתר דיוק – מי שלא אומר אותה.
בעונת הרישום לישיבות, אלפי בחורים נכנסים למבחנים, נשאלים שאלות, נבחנים, נמדדים ונחשפים. כל פרט בחייהם נבחן: רמת הלימוד, האישיות, המשפחה, ההתנהגות, החברים ולעיתים גם שמועות שלא תמיד נבדקו עד תום. הם עומדים באור הזרקורים. הם שקופים לחלוטין.
אבל בצד השני של השולחן?
חושך.
"הוועדה החליטה."
מי זו הוועדה?
מי ישב שם?
מי שמע?
מי הכריע?
מי החליט שילד בן שש־עשרה אינו מתאים?
אין שמות.
אין פנים.
אין חתימה.
אין אחריות אישית.
רק שתי מילים:
"הוועדה החליטה."
וכאן מתחילה הטרגדיה.
לא מפני שיש ועדות קבלה. כל מוסד רשאי לבחור את תלמידיו. אלא מפני שנוצרה תרבות של כוח ללא פנים.
כאשר מוסד רוצה להתפאר בהצלחותיו – יש שמות, יש תמונות, יש נאומים, יש ראיונות ויש קרדיטים. כולם רוצים לעמוד בקדמת הבמה.
אבל כאשר צריך לומר לבחור: "לא התקבלת" – פתאום כולם נעלמים.
פתאום אף אחד אינו בעל ההחלטה.
פתאום יש ישות מסתורית שנקראת "הוועדה".
כאילו ההחלטה ירדה מן השמים, ואף אדם אינו אחראי לה.
וכששואלים מדוע חברי הוועדה נשארים אנונימיים, מגיע ההסבר הקבוע:
"אם נחשוף את חברי הוועדה – יטרידו אותם בטלפונים."
באמת?
אולי.
אבל אולי הגיע הזמן לשאול שאלה אחרת.
אם אתה מחזיק בידך סמכות להכריע את עתידו של נער – האם הרצון שלא לקבל כמה שיחות טלפון מצדיק להסתתר מאחורי מסך של אנונימיות?
רופא מקבל פניות.
שופט סופג ביקורת.
מחנך מתמודד עם שאלות.
ראש עיר מקבל תלונות.
שר בממשלה נדרש לתת תשובות.
כל בעל סמכות נושא גם באחריות.
רק בעונת הרישום לישיבות נוצרה תרבות משונה שבה הכוח נשאר – אבל הפנים נעלמות.
הכוח עצום.
האחריות נעלמת.
וההורים?
רובם אינם מחפשים לריב.
רובם אינם רוצים לצעוק.
הם אינם מבקשים לכפות החלטות.
הם רוצים להבין.
מה היה חסר?
על מה כדאי לעבוד?
מה הסיבה האמיתית?
איזו ישיבה תתאים יותר?
אבל איך אפשר להבין כאשר אין אפילו אדם אחד שמוכן לומר:
"אני קיבלתי את ההחלטה, ואני מוכן להסביר אותה בכבוד."
וכך נולדת התחושה הקשה ביותר.
לא תחושת הדחייה.
תחושת חוסר האונים.
אי אפשר לדבר עם מי שהחליט.
אי אפשר לשאול.
אי אפשר להבין.
אי אפשר לערער
אתה עומד מול קיר.
ולקיר הזה קוראים:
"ועדת קבלה."
אבל מאחורי הקיר הזה אין מספר תיק.
יש ילד.
יש אמא שלא ישנה בלילה.
יש אבא שמסתובב חסר אונים.
יש מחנך שמרגיש שנכשל.
ויש בחור ששואל את עצמו את השאלה המסוכנת ביותר:
"אולי באמת אני לא מספיק טוב?"
זו השאלה שאסור שתיוולד.
כי ישיבה דוחה מועמד.
אבל נער עלול לחשוב שדחו אותו.
את האישיות שלו.
את הערך שלו.
את העתיד שלו.
וכאן בדיוק נמדדת מערכת חינוך.
לא במספר הבחורים שהתקבלו.
אלא בדרך שבה היא מתייחסת לאלה שלא התקבלו.
קל לקבל את העילויים.
קל להתפאר במצטיינים.
אבל האם מישהו מרים טלפון לבחור שנשאר בחוץ?
האם מישהו דואג שתהיה לו מסגרת חלופית?
האם מישהו מוודא שהוא לא יאבד את האמון בעצמו?
או שברגע שנאמרה המילה "לא" – גם האחריות מסתיימת?
וכאן צריך לומר את האמת בקול.
יש משהו מטריד מאוד בתרבות שנוצרה סביב ועדות הקבלה.
לא עצם קיומן.
אלא הדרך.
מאחורי דלת סגורה יושבים אנשים.
הם דנים.
מתלבטים.
מסמנים וי.
לפעמים במשך דקות ספורות מוכרע מסלול חייו של נער.
בסוף הדיון יוצאת תשובה קצרה:
"לא התקבל."
אבל מי אמר "לא"?
מי ראה את הבחור באמת?
מי שמע אותו?
מי יישא באחריות אם אותה תשובה תהפוך לנקודת השבר בחייו?
כאן מתחילה הבעיה.
אנונימיות.
כאשר ההחלטה נשארת חסרת פנים, גם האחריות עלולה להפוך לחסרת פנים.
הבחור אינו יודע מי התרשם ממנו.
הוריו אינם יודעים מי שקל את הנתונים.
המחנך אינו יודע מול מי לדבר.
יש רק "הוועדה".
"הוועדה החליטה."
מי זו הוועדה?
שלושה אנשים?
חמישה?
עשרה?
האם הם מכירים את הבחור מעבר לדוח שקיבלו?
האם הם יודעים מה עבר עליו השנה?
האם מישהו מהם ישב איתו שעה אחת כדי להבין את עולמו?
או שנער שלם הפך לכמה שורות על דף?
במערכות רבות בעולם, מי שמקבל החלטות גורליות נדרש גם לתת דין וחשבון.
שופט מנמק.
רופא מסביר.
מורה כותב הערכה.
קצין חותם.
מנהל מנמק.
אבל דווקא בהחלטה שעלולה לעצב את עתידו של נער, פעמים רבות אין נימוק.
אין שיחה.
אין הסבר.
אין אחריות אישית.
רק הודעה קצרה.
כאילו מדובר בטופס.
אבל זה אינו טופס.
זה בן אדם.
ישיבות אינן מפעל.
בחורים אינם מספרים סידוריים.
אין פס ייצור של נשמות.
כל בחור הוא עולם.
יש אחד שמתמודד עם קושי בבית.
יש אחד שנאבק בחרדה.
יש אחד שפורח רק עכשיו.
יש אחד שמאחורי השתיקה שלו מסתתר כישרון עצום.
יש אחד שכל העתיד שלו תלוי במילה אחת שתיאמר עליו.
מי רואה את כל זה?
והשאלה הכואבת ביותר אינה למה דחו.
אלא מה קרה אחרי שדחו.
האם מישהו התקשר לשאול אם נמצא לו מקום?
האם מישהו ליווה את המשפחה?
האם מישהו שאל מה שלום הבחור שבוע אחר כך?
האם מישהו ניסה למנוע את הנפילה?
אם לא – אסור לקרוא לזה רק "הליך קבלה".
חינוך אינו מסתיים במקום שבו מתחילה הבירוקרטיה.
חינוך מתחיל דווקא ברגע שבו אומרים "לא".
כי גם את המילה "לא" אפשר לומר בצורה שמרסקת אדם, ואפשר לומר בצורה ששומרת על כבודו.
אין כאן קריאה לבטל ועדות קבלה.
אין כאן דרישה שכל ישיבה תקבל את כולם.
יש כאן דרישה בסיסית אחת:
שמי שמחזיק בידיו כוח על עתידו של נער – יחזיק גם באומץ לעמוד מאחורי החלטותיו.
אפשר לשמור על פרטיות חברי הוועדה.
אבל אי אפשר להפוך את האחריות לאנונימית.
אפשר למנות גורם מזוהה.
אפשר להסביר.
אפשר לכבד.
אפשר ללוות.
אפשר לזכור שמאחורי כל תיק יש נשמה.
כי בסופו של דבר, השאלה אינה כמה בחורים התקבלו השנה.
השאלה היא כמה בחורים יצאו מעונת הרישום כשהלב שלהם עדיין שלם.
כמה מהם עדיין מאמינים בעצמם.
כמה מהם עדיין מאמינים במערכת.
וכמה מהם נשברו – לא בגלל הדחייה עצמה, אלא בגלל התחושה שמי שחרץ את גורלם אפילו לא היה מוכן לומר:
"אני."
למתן סיוע ועזרה בקבלה לישיבות, חייג: 0548488675 ונשתדל לסייע ולעמוד לצידכם.
כמה מהם עדיין מאמינים בעצמם.
כמה מהם עדיין מאמינים במערכת.
וכמה מהם נשברו – לא בגלל הדחייה עצמה, אלא בגלל התחושה שמי שחרץ את גורלם אפילו לא היה מוכן לומר:
"אני."
למתן סיוע ועזרה בקבלה לישיבות, חייג: 0548488675 ונשתדל לסייע ולעמוד לצידכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.