המציאות שבעיני הפוסק 4

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

לאחרונה, לא הצלחתי להגיע לשיעורים שלנו כאן ונאלצתי להסתפק בקריאה מרפרפת, במוצ"ש זה זכיתי לקרוא כאן שתי חדשות. האחת חדשה חדשה (שגדולי הדור אוסרים אשר התירו שימוש במעלית שבת) והשניה חדשה ישנה (שהרב אלישיב הורה להימנע משירת בת שלש את 'מה נשתנה').

בדיוק עצרנו באמצע הנושא של 'המציאות שבעיני הפוסק' (חלק א , חלק ב, חלק ג) ומשמים, הכותרות האלה נועדו לשמש לנו דוגמאות. כבר הבאתי כאן דוגמאות של פסיקות הלכה שמושתתות על תפיסת מציאות מוקדמת של הפוסק ודוגמאות לפסיקות מכוונות, כלומר פסיקות שלא יושבות על תפיסות עבר, אלא על הצורך (לדעת הפוסק) לקבע משהו לעתיד.

חשוב להדגיש שוב ושוב: העובדה שלפוסקים יש שיקולים חוץ-הלכתיים, אינה אמורה לגרום קלות בפסיקתם. יכולה פסיקה להיות מיוסדת על מסקנה הלכתית ויכולה הפסיקה להיות מושתתת על צורך  יהודי (או כלכלי, או כל שיקול אחר) ותוקף הפסיקה בתוקפו עומד. ברבות הימים אף אחד לא זוכר בכלל שאחד השיקולים לפסוק נגד מצות מכונה, היתה העובדה שנשים אלמנות ועניות התפרנסו ממלאכה זו והיו נושאות עיניהן מתי יגיע כבר קרוב לפסח שיוכלו להתפרנס. למי שאינו בקיא בדרכי הפסיקה, אולי נשמע מוזר שזה שיקול לפסוק איסור על מצות מכונה, אבל לבקיאים בדרכי הפסיקה מוכרת מאוד התופעה של שיקולים חוץ הלכתיים.

מבחינה זו קבלנו הפעם שיעורים משלימים. מצד אחד 'החומרא' שנקט הרב אלישיב כלפי שירת ילדות רק מדגישה את הקולא בזה ע"י המקילים לדורותיהם ומצד שני רואים איך פוסקים-מקצועיים (כמו הרב שריאל רוזנברג, הרב רובין ואחרים) לא לוקחים בחשבון את המטא-הלכה ושוגים לחשוב שהלכה היא מקורה היחיד של ההלכה. לו היו קוראים 'בעולמם' היו יודעים מה שקוראים כאן יודעים...

נדיר שזה קורה (מחוץ לבעולמם) שמשתפים את הקוראים בשיקולים הללו. הפעם, לאור העובדה שהפוסקים המתירים נחשבים ברי סמכא בהלכה, נאלצו לגלות את 'הסוד המקצוע' של פסיקת ההלכה. שלא מדובר בנושא הלכתי נטו, אלא בנושא של 'הנהגת הדור מסורה לגדולי וזקני הדור'. אכן מי שיצא נגד, אינם פוסקי הלכה מובהקים, אלא 'גדולי ומנהיגי הדור', הרב אידלשטיין והרב לנדו. הפוסקים רומזים שקיבלו שיעור באופן כללי על כל נושא מכשירי החשמל, שאלו דברים שמתחדשים תדיר ושצריך עינא פקיחא לצפות מה עלול להיות בהמשך ומה המכשלות שעלולות לצאת מזה.

לקוראי 'בעולמם' גיליתי זה מכבר שגם בתחום הכשרות אנחנו מזמן כבר לא בעניין של פסקי הלכה אלא בתחום של 'הנהגת הציבור'. אין לזה נ"מ למעשה למי שחי בריכוזים חרדיים, אבל למי שגר בגלות וצריך לפסוק עפ"י הדין, כדאי לו לשאול פוסקים רחבי דעת. מהפסיקה הנוכחית (וחזרתם-בהם ממנה) הבנו שפוסקים מקצועיים לא תמיד מודעים שלעיתים, השיקולים שהם עצמם שוקלים, אינם הלכתיים נטו. לא אחת הופתעתי מנימוק שהעלו פוסקים, בעיקר בתחום הכשרות ואין כדאי להרחיב בזה.

הפוסקים הד"לים נוטים הרבה יותר לפסוק עפ"י הדין ולסנן את השיקולים האחרים (וגם לגלות לבני שיחם את 'הסודות המקצועיים' ר"ל). בהתאם תראו שמכון צומ"ת ואחרים מוציאים פתרונות טכניים לבעיות שמציקות ואנחנו עושים בהם שימוש רק בבתי חולים וכדומה. המחלוקת מתעצמת סביב נושאי החשמל והגרמא, שבזה אצלנו מקובל שלא מתירים לנכים להגיע בקלנועית לבית הכנסת בשבת, הגם שברור ופשוט שהבעיה אינה הלכתית נטו, אלא שיקולים (כנראה רבי משקל. יתוש אני לעומתם) של 'הנהגת הדור' וכו'.

כמדומני שאפילו ספרתי כאן שבנושא מעליות השבת היתה לי שיחה עם הרב אלישיב והודה לי שעפ"י דין אין לאסור (ואחד שסמך על מה שאמר הרב אלישיב בדלתיים סגורות, לא לקח בחשבון את השוני בין הוראה ליחיד להוראה לרבים והפסיד ים של כסף בהשקעה שבסוף הסתברה ככזאת שאינה יכולה להמכר לחרדים).

יש מקרים שהפסיקה הזאת הרת גורל לאנשים פרטיים ועל אף המסורת להתחשב במצבו הפרטי של השואל, בדברים שהם פרהסיא אין מי שיקל. למשל: יהודי שהגיע למצב שאינו יכול להגיע לבית הכנסת בשבת אם לא שיזדקק לקלנועית, נגזר עליו להינזר מחיי חיותו ושוב לא יוכל לבוא לבית הכנסת בשבת (וקשה לחשוב על מצבו בפרשת זכור). כפי שספרתי כאן אני נמנע מלפסוק הלכה, אבל כשבא אלי נכה שחייו לפניו ובכה על ניתוקו מבית הכנסת, גילית לו את הסוד שהאמת היא שקלנועית מותר בשבת בלא פקפוק, אלא שאין הדבר מקובל בחברה החרדית ולכן, אם חפץ הוא בחיי קהילה, יוכל לעבור לאזור בו יש סוגים שונים ולהתפלל בשבתות בבית כנסת 'שלהם'. על מעלית השבת זה פחות בעיה, כי זה לא פרהסיא, אבל לבוא לבית הכנסת בקלנועית, אינו מציאותי בקהלנו.

 

חרדי בעולמו

- - - - - - - - --

לא מוגה

להערות והארות ללא צרופות וללא לינקים:

haredibe@gmail.com