הזוהמה הפנים חרדית וצווי איסור הפרסום

הם הרחיקו כל כך שאפילו סימנים שעלולים להסגיר במי מדובר אסור לפרסם, נוצר מצב חדש שבית המשפט מסייע לאי פרסום ולכתיבה בנושא שצריכים לעסוק בו בהרחבה מפני שמספר החשודים הולך וגדל, וב"ה שסוף סוף פונים למשטרה לא כפי שהיה בעבר שהכל סגרו בפנים וגרמו שאחרים יעשו אותו דבר מתוך אמונה כי זה לא יגיע למשטרה, ולכן גם אם איני בטוח אם מותר לספר כי עצרו אישיות שלא אגדיר אותה על מנת שלא לחשוף אותו, בענין עצמו חייבים לעסוק

בעבר היו מי שחשבו כי המעשים הנוראים שנעשים בבני משפחה ובתלמידים ובבתי כנסיות במקוואות ובעוד מקומות כאלו מדובר במי שהם מן התחתית מי שכאילו לא סופרים אותם, אין זה כך, מדובר במי שהם מן ה'עילית' שבחברה החרדית מי שנחשבים למכובדים מאוד, וכאשר שומעים עליהם דברים כאלו לא רוצים לשמוע טוענים כי בוודאי אין זה אמת. לצערנו ובושתנו זה המצב, מתעלמים מחז"ל האומרים בצורה הכי ברורה כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ובענין הזה שאנו עוסקים בו אין זה משנה במי מאיזה חוג ומאיזה מעמד כמעט כל אחד יכול להיות חשוד בדברים הללו, יש מהם שלומדים להתגבר ולחפש פתרונות על מנת שלא לפגוע, ויש מי שפוגעים פגיעות קשות ורבים סובלים ורוב רובם של הסובלים לא מעבירים למשטרה את מה שעובר עליהם

רק מאוחר יותר ישנם מי שהחליטו לפתוח את הפה, וישנם מי שזקוקים לעזרה ולכתף בשביל לספר והנושא מגיע למשטרה שלא צריכה הרבה לחקור, שומעים את הילדים כאשר במקרים מסויימים כמה מבנות המשפחה מספרות על מה שהאבא שלהם עולל להם, ואפשר להבין את המשטרה המבקשת צו איסור פרסום מפני שפה לא מדובר רק בו, אלא בבני משפחה שחוששים מפרסום שמותיהם, וזה עלול גם לפגוע באחרות שחוששות לדבר רק בשל הפרסום, ובאי פרסום זה מעודד אותן לדבר

אבל יש כאן את החלק האחר שלנו אסור לשתוק וחייבים לעסוק בעניין וזה החינוך הנכון איך להתמודד עם מצבים כאלו. מדובר בסוטים שיכלו למנוע את המצב הזה אם מותר היה להם לדבר. הבעיה היא שמדובר בנושא שבמשך דורות אסור היה לעסוק בכך כלל, גם מי שסבל מן העניין לא יכל לשלוט בעצמו העדיף לפגוע מאשר לדבר, כאן הבעיה, מה עושים בשביל להחדיר מודעות שמי שיש לו בעיה שיוכל ללכת לטיפול שיהיה לו מקום היכן לפנות ועם מי לדבר מבלי שיחשוש. הענין הוא שישנם עד היום מי שאתה בא אליהם ומדבר על הבעיה שלך הוא מנדה אותך מיד ולא חושב שאתה חולה כמו כל חולה אחר הזקוק לטיפול. השאלה היא איך מחדירים מגיל צעיר להבין שאנשים חולים במחלה הזו וזקוקים לטיפול, ולאו דווקא רק צעירים גם מי שהם מחנכים ואחרים בגיל מבוגר יותר שזקוקים לטיפול להימנע מלעשות מעשים שלעולם לא יוכלו לתקן את מה שהם מקלקלים

אם נמשיך לשתוק ולא נעשה כלום מספרם של הסוטים הללו יילך ויגדל. רק אם נבין שאין מנוס וחייבים לעשות, נציל כמה שאפשר, וברגע שזו לא תהיה בושה לפנות למומחה או מטפל שיעסקו בתחומים האלו, רבים יפנו ונציל דורות על גבי דורות וזה אפשרי. חייבים לשנות כיוון בתחום הזה, מפני שאם לא נעשה כך, כולנו נסבול, הסוטים מסתובבים בכל פינה, אי אפשר להשאיר ילד ובחור לבד אפילו לא בבית הכנסת ובישיבה, ומי שמאפשר להם להם להיות לבד מסכן את נפשם, אנא חוסו על עתיד ילדיכם וצאצאיכם ותעשו מיד בטרם תשלמו מחיר כבד על ההתעלמות מן הטיפול בנושא

חיים שאולזון