הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
יום שני השבוע. יום שגרתי בישיבה לצעירים. הדיון: סוגיית 'שכוני גוואי'. בבא בתרא כט- ל. ראובן, בעל הקרקע הראשון ('מרא קמא'), טען לשמעון, שהחזיק בדירתו במשך 3 שנים, שהדירה שלו. טען לו שמעון ('המחזיק'): "ישבתי בדירה 3 שנים, מבלי שבאת אלי בטענות. לא מחית 3 שנים? הפסדת את טענת בעלותך. אחרי 3 שנות ישיבה בדירה, אינני חייב לשמור את מסמכי הרכישה על הדירה".
טען לו ראובן: "לא מחיתי?! הרי נכנסתי לדירה בכל יום ועברתי דרכה לדירה הפנימית שבבעלותי!".
על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם ראובן, שאין ספק שהוא בעל הדירה הראשון, צריך להוכיח שעבר בכל יום בדירה בה התגורר שמעון, או שמעון הוא זה שצריך להוכיח שראובן לא עבר בדירתו בכלל?
על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם ראובן, שאין ספק שהוא בעל הדירה הראשון, צריך להוכיח שהיו לו אילוצים טכניים ולכן לא ערער על בעלות שמעון בדירה, או ששמעון הוא זה שצריך להוכיח שראובן היה באזור במהלך שהותו שלו, שמעון, בדירה?
בני תשחורת צעירים בישיבה קטנה, בגילאי 14-17, דנים בלהט הנושא. מגיד השיעור מסביר אפשרות אחת בביאור שתי הדעות שבסוגיה, והבחורים הצעירים מתווכחים, לא מסכימים, מקשים, מתפרצים, מעלים רעיונות אחרים. הר"מ מביא עמדה נוספת, ושוב- ויכוחים, קושיות ותירוצים. הר"מ מגיע מוכן לשיעור. הוא הכין אותו במשך זמן ממושך באישון ליל. אך הצעירים לא מוותרים, מחדדים, שואלים, לא מתביישים/ חוששים להתווכח, לדון ולנסות, כל הזמן, להגיע לחקר האמת.
כמובן, זאת תורתנו הקדושה והטהורה, אש דת למו. תורתנו הקדושה שעליה נאמר בזוהר הקדוש שהקב"ה הסתכל בה ולפיה ברא את עולמו. כל מילה בתורה היא שם משמותיו של הקב"ה. אך בנוסף לכל זאת, מדובר בסוגיות משפטיות ראשונות במעלה. סבוכות ועמוסות הגדרות.
רבבות ילדים, מכתה ג' בחיידר, בגילאי ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל-אברכים, ועד יציאתם מהעולם, עסוקים בסוגיות משפטיות עמוקות. הם דנים בכובד ראש בסוגיות של קנין ובעלות, מוחזקות קניינית, דיני נזיקין ותשלומים, ירושות, חיובי קנסות ונושאים בין שכנים, זכויות עובדים ודיני פועלים. כל ילד חרדי, מגיל תשע בערך, מתעסק כל הזמן בלימוד אינסטנסיבי של כל הנושאים שכל שופט בבית משפט, עסוק בו בפסיקותיו (או לפחות אמור לעסוק…).
השיעורים בישיבה אינם סדרת הרצאות, בו הפרופסור מוסר חומר והתלמידים פולטים אותו על המחברת ואחר כך מוציאים אותו מתאי המוח במבחני התואר. השיעורים בכל ישיבה מבוססים על סיעור מוחות כללי. מוסר השיעור מציג את הנתונים, את מהלך הסוגיה וצדדיה, מעלה נידון ומציג את עמדת פרשני הגמרא, הראשונים והאחרונים, והתלמידים עצמם מנסים את כוחם, מקשים, פורכים, מתווכחים, מעלים סברות למדניות בעומקי הנושאים המשפטיים הסבוכים, עד ש'מיניה ומיניה מרווחא שמעתתא'.
כל ר"מ ומוסר שיעור משתוקק שהבחורים שיושבים לפניו, יתווכחו איתו, לא ירפו, ינסו לסתור את דבריו ויביעו עמדה הפוכה. ככל שהמאזינים מעורים יותר, חיים את הנושא ומתפלמסים עליו, ב'ריתחא דאורייתא', כך השיעור הוא טוב יותר. כל ישיבה וכולל אברכים הוא, בעצם, מקום בו מלבנים את כל הסוגיות המשפטיות לעומק ולרוחב, עם מטען אדיר של ידע כתוב, בתוספת העמקה וירידה להגדרות סבוכות ודקות.
&&&&
מחולל הדיקקטורה השיפוטית, השופט לשעבר אהרן ברק, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מרשימה ארוכה של אוניברסיטאות בחו"ל, משיגן, ייל, אוקספורד ועוד הרבה אוניברסיטאות חשובות. הוא גם חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאקדמיה האיטלקית למדעים.
לכאורה, אדם כה משכיל, בקי גדול בספרות משפטית, ששימש כנשיא בית המשפט העליון במדינה היהודית היחידה בעולם, צריך להיות בקי בחומרים של המשפט היהודי. ברק מדבר כל העת על האיזונים שבין ישראל היהודית לזו הדמוקרטית. הוא כמובן סבור שידה של הדמוקרטיה גוברת על החלק היהודי. דעתנו שלנו ידועה כמובן להיפך. אבל אין מצופה יותר ממשפטן כה רחב אופקים, לדעת לפחות את כל בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא בעל פה, כמובן חלקים נרחבים מ'חושן משפט', ובוודאי לרכוש ידיעה מקיפה ב'קצות החושן', 'נתיבות המשפט' ו'שערי יושר'. מה יותר ברור מכך שמשפטן ישראלי בעל שם עולמי, ילמד לעומק את 'מערכת הקניינים' של רבי שמעון שקופ. הלא כן?!
ואז פרצה המערכה על כוחו של בית המשפט. ברק, כמחולל ה'דיקטטורה המשפטית', ניצב כאריה בשער, והחל בסדרת ראיונות, כולל כאלו הפונות למגזר החרדי. ברק, שתמיד ישב בהיכלי השן, מביט עלינו, האזרחים הנבערים, מלמעלה, קיפל את שולי גלימתו וירד אל העם.
בסיומו של ראיון עיתונאי שנתן לעיתון "משפחה", התבקש 'כבודו' להניח תפילין. הוא אכן הניח אותם (עם קצת עזרה), קרא 'שמע ישראל', ואז, אחרי הפסוק הראשון, נתקע.
נשיא בית המשפט הישראלי לא יודע בעל פה את פרשה ראשונה של קריאת שמע.
המראיין אמר לו "ואהבת", וברק חזר: "ואהבת". האיש ממולו ממשיך: "את ה' אלוקיך"… וברק חוזר אחריו, כמו תוכי, על המילים שכל ילד וילדה בני שלש ידעו מקבלת התורה ועד היום. כל מי ששמע על הסיטואציה, פשוט הסמיק. התבייש בשביל כל תושבי ישראל היהודית, שזהו נשיא בית המשפט שלה.
ואז ממשיך ברק במסע ראיונותיו. הוא מצהיר שמערכת המשפט הישראלית חייבת להישען על ערכי היהדות והדמוקרטיה, ואז הוא נשאל: האם למדת 'משפט עברי'? והתשובה המפתיעה: "כמעט ולא". למדת גמרא? – "לא"…
מדוע לא מעניין אותו, לפחות כאדם סקרן וחושב, הצמא לידע, לדעת מה אומרים גדולי הדיינים בתבל, על אותם נושאים משפטיים שהוא עצמו עוסק בהם עשרות שנים?.
הלומדים עסוקים בסוגיות משפטיות סבוכות בכל המישורים. טובי המוחות שבהם מסרו מאות שיעורים בפני טובי המוחות המבריקים והעילויים, עם שלל תובנות, הגדרות וחילוקים משפטיים בהירים. – אין לך אפילו סקרנות אינטלקטואלית בסיסית, לדעת מה סבורים גדולי ה"משפטנים" הלמדניים, באותם נושאים כלליים שאתה עסוק בהם, כמו למשל זכויות קנין, בעלויות, חזקה ורכוש, סכסוכים ממוניים ושליטה כלכלית?
התשובה היא: אכן כן. שופטי בית המשפט, ובראשם מחולל המהפכה המשפטית ברק, כלל לא מחשיבים אותנו. מבחינתם, חשיבתו של משפטן אנגלי שווה עיון, למרות שהוא כתב את דבריו ללא ביסוס ומיקוח, מבלי לעמוד מול מאות אריות הבקיאים היטב בחומר הנלמד ולהתפלמס איתם, ואילו מה חושב גדול "המשפטנים" בדורינו, מרן רבינו הגרא"מ שך זיע"א, למשל, לא שווה אפילו בדיקה אקראית. חיבור במשפט אנגלי של משפטן כל שהוא, מצוטט היטב בפסקי הדין של ברק, אבל מה סבר, באותה נקודה עצמה, ה'קצות החושן', שטובי העילויים של העם היהודי עסוקים בדבריו, החל משנת התקמ"ח (1787 למניינם)?- זה לא שווה אפילו הצצה קלה!!!.
המסקנה העולה לנו עצמנו מכל האמור, היא שלפחות נדע שאנו, בני עם הספר, שווים בעיני המשפטנים כקליפת השום. מבחינתם, אנחנו לא צד. אנחנו אויר מוחלט. מבחינת מבטם, אין כאן 'יהדות' ו'דמוקרטיה' בכלל. היהדות, עם כל האוצר הלימודי העצום והאין סופי שלה, לא נספרת, לא נלמדת, לא שווה אפילו יחס.
והם עצמם? ודאי לא חכמים גדולים. יותר מתאים להתייחס אליהם כאל בורים, עמי ארצות ובעיקר מסכנים. אומללים. כי איך אפשר לחיות חיים שלמים מבלי להעמיק ולו בסוגיה אחת?!
"בָּרוּךְ הוּא אֱלוֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים, וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.