מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
הקדמה לקורא-מזדמן: בשתי כתיבות שלי כאן, יצאתי נגד האימרה המקובלת 'העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין, דאגה מניין' כתבתי שדאגה לעתיד זה תחילת תחילת האדם ואין אדם שלא דואג לעתידו כמו"כ ברור שהעבר משפיע עלינו מאוד וגם מוטלת עלינו חובה להופכו לטוב (בתשובה). כדי למשוך את העין השתמשתי בביטוי כאילו שבכך, אני 'מעיז פנים בגדולים' ובקלישאת לשון זו נפל מאן דהו (שכינויו 'העונה'). טענתו נגדי היתה שאני חוצפן נגד הראשונים ואיך אני מעז לכתוב נגד דעתם ואם יש לי שאלה עליהם, עלי להציג זאת כ'לא זכיתי להבין' וכדו' וכמובן, שצריך להזהר מכתיבות כמו שלי...
הגם שאיני עונה אדם כאיוולתו, כאן עניתי בשל חביבותו של השואל שהביא את דברי בפני אותה סמכות ('רב' כלשונו). תשובתי היתה שאין אלו דברי חז"ל אלא ציטוט מעוות של אוגוסטינוס ושמתנגדי מקדשים כל דבר שאפשר כדי לסכור את פי, גם בהמצאות ועיוותי תורה ('העונה' טען שהדברים נכללים ב'מה פנים ומה אחור').
באותה כתיבה נותרתי חייב להסביר הגדרים על מה 'מותר' לחלוק ואיך חולקים. א"כ אקיים בזה מצוות פריעת בע"ח...
אצ"ל שאפשר ומותר לחלוק על אימרות חכמה של קדמונינו. לא רק במקרה של הוצאת דברים מהקשרם והרחבתם מעבר לגבולות השכל, כמו במקרה דנן, אלא גם במקרה של דבר חכמה, מותר לחשוב אחרת. כבוד הרבנים חשוב מאוד, אבל כבוד האמת חשוב יותר.
גם בדברים שהם מסורת לנו מחז"ל, מצאנו את כל רבותינו חולקים - מדעת עצמם ומסברה בלבד. פעמים שהם מפרשים את הדברים בצורה שתוכל להתיישב על ליבם (הרס"ג והרמב"ם הסבירו שיחת האתון עם בלעם בדרך זו, למשל) ופעמים שהם חולקים ישירות. כל מי שלומד פרה"ש עם רמב"ן ואב"ע, יודע זאת.
"דע כי רשות נתונה לפרש משמעות
הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמוננו הראשונים יישבו באופן אחר. כי ע'
פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים". ציטוט
זה אינו מדברי החרדי בעולמו אלא מפתיחת האוה"ח הקדוש (אות ג' ד"ה "דע".
וכ"כ בהקדמה ד"ה "כתבתי וקבצתי").
שני תנאים הציב האוה"ח לשינוי מדעת הקדמונים. א. שלא נוציא מפירושנו המחודש הלכה למעשה נגד ההלכה, ב. שהפירוש יהיה ברוח התורה.
וכ"כ התויו"ט (נזיר ה, ה) "אע"פ שבגמרא לא פירשו כן, הואיל ולדינא לא נ"מ ולא מידי, הרשות נתונה לפרש במקראות, כאשר עינינו רואות חיבורי הפירושים מימות הגמ', אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהיה סותר הגמרא"
הרמ"ק בספרו 'תומר דבורה' (פ"ה) הסביר את טעם הדבר. "וכל אחד מישראל יש לו אחיזה בתורה בסוד נשמתו. ואם ימשיך יחדש בתורה מה שלא נתן רשות למשרע"ה לגלות, מפני שכל נשמה ונשמה אחוזה בבחינה ידועה... ואם לא תרצה אותה הנשמה לעסוק בתורה שתתפשט התורה, לא יפתח המקום ההוא וח"ו יסתם פתח המקור ההוא הממעט שיעור קומת התורה..." וכו, ע"ש.
לפי הסברו, מובן שיש שורש נשמות שונה ולכל יהודי יש חיבור שלו בלבד לתורה ואם ימנע מלחדש תורתו, ח"ו לא יתפח המקור הזה לאף אחד אחר.
כל מי שלמד ראשונים יודע שרבו כמו רבו מחלוקותיהם על חז"ל, עד שקשה לבן דורנו להכיל זאת. כפי שהוכחתי כאן, אין לנו יכולת להבין את הדורות הקודמים.
כמדומני שהמחלוקת הכי קיצונית שמצאנו בחז"ל, היא נגד קב"ה בכבודו ובעצמו. המשנה מספרת שב"ש וב"ה 'נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא'. פשוטם של דברים הוא שהעדיפות, מבחינת האדם, היתה שלא להברא כלל וזאת כנגד הקב"ה בכבודו ובעצמו שכתב 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'!?? מי שיכול, יכול להעמיק לדברי חז"ל שטוב מאוד זה המוות. ובתורתו של רבי מאיר היה כתוב טוב מות וכו' ולכשתרצה, תסביר שבזה עצמו רמוז שטוב המוות מחיים וכו'. ועדיין קושיא במקומה עומדת.
למעשה התחבטו בזה הראשונים, ובעל העיקרים סלל דרכו, אבל גם האחרונים לא שמטו ידם (מהאיביזיצער ועד ר' יצחק הוטנר). הערה: אם אתה חושב שהפלגתי כאן בדברים, כנראה שהצדק איתך, כפי שיתבאר בעוד רגע קט.
כמדומני שאי אפשר לראות אחרת את הדברים (ואת כל דברי חכמים) אלא כגילוי צד מסויים. כלומר, שיש צד שמהזווית הזו הדברים הם כך או אחרית. הפנמת התובנה של 'זו אמת מוחלטת - מזווית זו", יכולה להסיר מכשולות ומעקשים אין קץ.
הפנמתה היותר עמוקה תביא אותנו להכרה שיש צדדים לאמת. לא תמיד אנחנו יכולים להכיל אמיתות סותרות, אבל אין הדבר סותר שהן קיימות גם קיימות.
נראה שמי שחושב שהבנתו/חלקו הם ההבנה היחידה, עוד לא התחיל להבין את העולם/התורה. לכן, כשאני כותב פה בלהט ובלהב על אמיתות דברי ועל חוסר הדעת של החולקים עלי, פירושו שמהזווית שלי כך הם הדברים.
בשביל אדם שיסוד נשמתו היא דעת, השטחיות והבאבא מעיישש הוא סם המוות. בשביל אדם שעיקר חיותו מהליכה בתלם, הדברים שלי הם סם המוות ר"ל.
אנחנו חיים בדור שהאמת נעשתה עדרים עדרים וכל משכוכית חושבת שכולם צריכים ללכת רק אחריה - גם כשהיא עיוורת.
צדיקים קצרי דעת רואים רק את הזווית שלהם ומתוך צרות ההבנה הזו באים בעלי מסי"נ להשמיץ נגדי. עד שאפילו כשאני כותב שאדם יכול לתקן את עברו ושחייב לתכנן את עתידו, אני מוצג כמי שצריך להזהר מכתיבתו.
ולמזהיר ולנזהר, שלומים תו כמי נהר.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.