באבלות על חורבן בית המקדש ישנם שני חלקים.
יש את החלק שלנו, כאבלים שסובלים מהיעדר בית המקדש,
לנו, שאין קרבת ה',
לנו, שאין סנהדרין,
לנו, שאין בית המקדש, אין לנו את מה שהיינו רואים ומשם שואבים את הכחות ואת האורות הגדולים.
ויש את כבוד ה' המתפלש בעפר, "שכינתא בגלותא" – השכינה שנמצאת בגלות.
האבל שלנו על מה שעובר עלינו הוא אבל מאוד מאוד קטן,
הוא לא מה שאמור לעמוד בראש סולם העדיפויות.
כאשר אנו נמצאים ביום הזה, יושבים על הרצפה וקוראים קינות, עיקר המגמה שלנו היא אבלות על כבוד שמים. הצער האמיתי שלנו אמור להיות על כך שהקדוש ברוך הוא סובל בגלל האבל שלנו.
לקדוש ברוך הוא לא חסר כלום בגלל חוסר הקשר הטוב שהיה בינינו.
הקדוש ברוך הוא טוב, מטיב ומושלם במהותו.
אין משהו שיכול לפגום, חס ושלום וחס וחלילה, באור שלו.
אנו, כמי שהאור נעדר מאיתנו,
אנו, כמי שלא זוכים לאותו טוב הצפון לצדיקים,
אנו, כמי שכביכול יש מסך שמסתיר בינינו לבין האור הגדול,
אנו בסבל!
ועל הסבל שלנו כביכול השכינה הקדושה סובלת.
כביכול הקדוש ברוך הוא בצער.
כי אומר הקדוש ברוך הוא: "אני רוצה לעשות לכם רק טוב. מדוע במעשים שלכם גרמתם לי לא לעשות את הטוב הזה? מדוע אתם מצערים אותי לראות את הצער שלכם?".
אנו היום כמי שאבלים אומרים לקדוש ברוך הוא: "אנו מצטערים לא על הצער שלנו, שזה מאוד אנוכי ומאוד הגיוני ומאוד קטנוני.
אנו מצטערים על הצער שלך!
מצטערים על כך שאתה בצער בגללנו.
ואנו מכאן רוצים לפתוח בדרך חדשה,
דרך שבה בעזרת ה' נזכה לבנין בית קודשינו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.