אחרי רבים להטות. (?)

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

לאשר נשאלתי איך אני מעז לכתוב נגד דעתם של כל גדולי ישראל ואיך אני מעז לחשוב שדעתי נכונה יותר מדעתם של כל גדולי תלמידי החכמים, הרבנים, האדמורי"ם ורק דעת קודשו של החרדי בעולמו היא הדעה הצודקת. הייתכן?? האם איני חש ואיני מרגיש שרק גאווה ושיגעון גדלות הן הדעות המוזרות שלי?

ולהיות שייתכן שבין קוראי כאן יש בר דעת אחד שיודע לקרוא גם את שאינו נכתב וייתכן שמרוב ימים שגודל בשקר המצוי (זה הנקרא במחוזותינו 'אמת') ומתקשה להתגבה מעל הרגל האמון באותיות המודפסות בשם גדוילים, לכן אמרתי שאשתף קצת ממחשבותיי בעניין זה, אולי ירווח.

ראשית, עצם העובדה שדעתי אינה נחלת רבים אינה סימן שאני טועה - וכמעט להיפך. היה לי הוכחה מפורשת לזה מהגמרא, אבל מאז הקורונה הוקלש מוחי ואיני מצליח להיזכר בה. גם בלא קורונה היה זכרוני חלש-יחסית ולולי שהרגלתי עצמי לכתוב במגילות סתרים כל מיני 'מציאות' שנתקלתי בהם דרך הילוכי בשבילי התורה, לא הייתי יכול לצטט שום מקור. מאז הקורונה ירד גם כוח זכרוני וגם יכולת הריכוז שלי ותפילתי לשוב לאיתני בעז"ה. (שמי לתפילה: חרדי בעולמו בן בעולמם של חרדים).

שנית, לגבי ספירת הדעות החולקות למדנו מרבותינו ז"ל, שבבואם לספור את דעות הראשונים, אין סופרים את דעת הטור, כל עוד דעתו כדעת אביו, הרא"ש. עד כדי כך שגם בכמה מקומות שדעת אביו נודעה רק מתשובה שהתפרסמה באיחור, אין סופרים את דעתו, משום שמניחים שלו היה יודע את דעת אביו, היה נכנע לה. רק במקומות הבודדים, בהם חלק על דעת הרא"ש, נספרת דעתו. מכאן למדנו שמי שמסכים באופן גורף לדעתו של הנעלה ממנו, אין דעתו נספרת כלל.

מכך עולה שדעות כל חסידי הנדל"ן וכדו', נחשבים הלכתית כדעה אחת, משום שהם כופפים דעתם בפני דעת ראש הכת דילהון. רק אם וכאשר יסתבר שאי מי מהם מעז לחשוב אחרת מדעת קודשו בנושאים שונים, ניתן יהיה להתחשב בדעתו גם בנושא שמסכים לדעת רבו.

בהיות שמקובל לחשוב שכדי להיות יר"ש בדורנו, עליך לכפוף דעתך בפני רבך/אדמו"רך, עולה בחישוב פשוט שמעטות מאוד הן הדעות שיש לכוללם בחישוב ספירת בעלי הדעת. גם אלו היושבים במועצות (שחלקם פשוט ירשו את דעת התורה...) כמעט ואין מי שיש לו דעה עצמאית. כמדומני שרק שניים מתפרסמים בדעות עצמאיות!

יתר על כן. כשנשאל ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל מהבישוף, מדוע אינו נכנע לדעת הרוב (הסבורים שהנצרות היא דת האמת) כשבתורה כתוב 'אחרי רבים להטות'. ענה לו ר' יהונתן, שהליכה אחר הרוב הנה רק במצב של ספק, אבל במצב של וודאי, אין שאלה ואין הליכה אחרי הרוב. הדברים שכתבתי כאן הם דברים ברורים ומוכחים (במקרים בהם ציינתי זאת) וכשאין ספק, לא מגיעים בכלל לספירת קולות.

גם דבר פשוט הוא שאפילו עדות אינה נחשבת לכלום, כאשר המציאות ברורה, ידועה ומוכחת. מטעם זה אין מתקבלת עדות עדים המעידים שראו הלבנה, כאשר חכמת האסטרונומיה אומרת שעדותם בלתי אפשרית.

יש גם חלקים בתורה שהוזנחו אצלנו לגמרי ואין בהם דעות כלל, אלא רק חזרה על מה שלמדנו בגיל הגן. כלימה היא לנו, שאצלנו גם גדולי גדולים מבינים מעט מאוד בדברים שהם יסודי היסודות של היהדות.

ככלל, הקושיא עצמה היא שקר ע"ג שקר. הכרתי ת"ח גדולים ורבים בחיי ומעט מאוד מהם היו שותפים להבל והשקר הקרוי פויליטיקע. אמנם, רובם לא ערכו מלחמה נגד השקר וההבל הזה, אבל לתלמידיהם הקרובים לחשו דעתם.

ביום מהימים, הלך אברך מישיבתו של ר' הלל זקס זצ"ל לשר התורה זצ"ל, לשאול אותו כדת מה לעשות. הוא לומד בכולל של הישיבה (אבל לא גודל על ברכי ראש הישיבה זצ"ל) ור' הלל מורה והולך שמי שרוצה להביא תועלת לעם ישראל, ישב ללמוד בהתמדה ולא שיבזבז זמנו בהצבעות לפויליטיקאים. שר התורה ענה לו שבמקום חילול השם, אין חולקים כבוד לרב. חזר האברך לישיבה וסיפר את הדברים. חבריו, שהיו תלמידי ר' הלל, דחקו בו לגשת לר' הלל ולספר לו את הדברים. הלך הלה לר' הלל וסיפר לו מה אמר ר' חיים. 'זה בדיוק מה שאמרתי' ענה לו ר' הלל והמשיך בתלמודו.

רוב תלמידי החכמים שעל ברכיהם גודלתי סברו שאין להצביע. חלקם התנגדו עקרונית להשתתפות בבחירות ואחרים ראו בזה את ההבל (שגם אני רואה). מ"מ אפילו גדול אחד, מאלו שהכרתי אישית, לא סבר שזו מצווה או חובה, מקסימום אמרו, שהחזו"א הורה להצביע.

גם שאר דעותי, שלעיתים נשמעות חריגות, נדונו בין חכמים ולא נמצא להם שולל בעקרון. לא שכולם הסכימו עם דעתי (לשמחתי) אבל מעולם לא שמעתי טענה נוגדת נחרצת (אלא מאותם שאחרים חושבים עבורם).

בעיני, הנזק שגורמות המפלגות החרדיות, החילול השם והרחקת רוב העם מהתורה והמצוות, שוקלות פי אלף ממעט התועלת שאולי יוצאת מהן (אם נניח שהקב"ה זקוק לעזרת העסקנים כדי לגלגל כסף לידי מנהלי הישיבות).

 

חרדי בעולמו