רגעים של השבוע - פרשת פינחס
הסכר מעל הוולגה וביקור בכפר חברסקוייע / קריאת שמע מרגשת לפני השינה / 15 שנה של געגועים לחבר יקר / הקורונה שהצילה את הצייר
א. קווי ה' מחליפים כוח
זה נוהג קבוע בכל שנה, והפעם ראיתי זאת מקרוב. השכם בבוקר מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת החדשה 'וואסטוצ'ני', ממתין לעלות על ה'ספסאן' - מערכת הרכבות המהירות המחברת בין הערים הגדולות ברוסיה. היא יוצאת בדיוק בזמן, ואנו חולפים על פני עיירות ציוריות ונופים עוצרי נשימה, עצירה קצרה בעיר 'ולאדימיר' - אחת הערים העתיקות ביותר ברוסיה; ממשיכים מיד, ולאחר כשלוש שעות וחצי הגעתי אל מרכז העיר ניז'ני, ובשמה המלא 'ניז'ני נובגורוד'. העיר ההיסטורית מקבלת את פניי בגשם קיצי אופייני. אני מטלפן אל הנהג כדי שיגיע לעזור לי לסחוב את המזוודה הגדולה, שמרוב כובדה נשברו גלגליה. המזוודה חשובה מאוד, היא מכילה בתוכה חבילות רבות שהורים מסורים ארגנו, עטפו ומסרו בידי, לא לפני שהוסיפו כמה מילות אהבה לבן שלהם.
"ראה את הסכר הגדול" מתלהב הנהג הצעיר, ומרגיש חובה לספר ולהסביר לי על החיבור ונקודת המפגש של נהרות ה'וולגה' עם ה'הוקה'; חולפים על פני הגשר הארוך שלצד הסכר, ולאחר נסיעה של כשעה הגענו אל מחוז חפצנו.
דיירי כפר 'חברסקוייע' שבפרברי ניז'ני, נהנים מאוויר טוב ומהאורחים הרבים הפוקדים את המקום בחודשי החורף, כדי לגלוש על ההרים העוקפות את הכפר מעל הנהר הגדול שלמרגלותיו. השנה הם נהנים גם מאורחים מסוג אחר: תלמידי הישיבה הקטנה במוסקבה הגיעו עם כל הצוות החינוכי המסור לחודשיים של לימודים באוויר הזך, הרחק משאון העיר. החלפת המקום והאווירה לתלמידים, חשובה מאין כמוה, והיא גורמת לתלמידים לשקוד על לימודם מתוך שמחה ורוגע.
"מדוע באת?" שואל אותי הבן, לאחר הסיור בחדרו המסודר, ובשטח הרחב. "לראות אותך, וכל השאר בונוס" אני משיב לו, מעניק לו חיבוק חם, מברכו בברכת אב ואנו נפרדים בחיוך.
ב. שמע ישראל
מוצאי שבת קודש, לאחר ברכת 'הבדלה', ובזמן שאנו מתארגנים לסעודת מלווה מלכה, אני שומע קולות מרגשים. קמתי ממקומי והלכתי אחר הקול שהובילוני ללובי הכניסה. בתווך עומדת קבוצת המדריכות המסורות, שאת עבודתן החשובה ראיתי מקרוב במהלך השבת שחלפה; מסביב בנות קטנות, ויחד הן קוראות קריאת שמע שלפני השינה; מילה במילה, במתיקות הממיסה כל לב. רובן אולי למדו לומר זאת כאן לראשונה רק לפני מספר ימים, אבל הלב היהודי שלהן התחבר מיד אל המילים הקדושות.
בברכת לילה טוב וחיוכים, הן מתפזרות לחדרים. ואנו, המבוגרים, כולל החניכות הגדולות יותר - כל אלו שיצומו למחרת - צום שבעה-עשר בתמוז, נאספים שוב באולם הגדול, והפעם לסעודת מלווה מלכה. יש למהר, שכן לא נשאר הרבה זמן, הצום מתחיל כאן כמה דקות לאחר השעה 12 בלילה. זמן עלות השחר בניז'ני.
בראש השולחן יושב רב העיר, ידידי הרב שמעון ברגמן, שיחד עם משפחתו הגיעו לשמש בעיר כשלוחים, לפני כחצי יובל של שנים. הם זכו ב"ה להקים מוסדות רבים, ואחד החשובים שבהם הוא קעמפ 'גן ישראל', שנועד לילדים היהודים של העיר, אלו שבכל השנה לומדים במוסדות היהודיים בעיר, ובעיקר לאלו שעדיין לא זוכים לכך בקביעות, ומנת היהדות שהם מקבלים בעת מחנה הקיץ, נחרט עמוק בלבם.
גם בלבי חקוקה חוויית שבת מיוחדת זו, בה זכיתי בשבת שעברה לאירוחו הנפלא של הרב ברגמן, במתחם היפהפה והמיוחד למרגלות מי ה'הוקה'. תודה לך הרב ברגמן!
ג. ישראל אשר בך אתפאר
"אני יותר מדי מבקרת לאחרונה בבית העלמין. שיקומו כבר...", היא אומרת לי לפני מספר ימים, בצחוק מהול בעצב.
הרבנית רבקה ווייס שתחי', הגיעה עם משפחתה למוסקבה לפני כשלושים שנה, והקימו בה את מוסד 'בית יהודית', שבמשך שנים רבות גידל בנות לתפארת עם ישראל, לצד קהילה יהודית מקומית חמה ולבבית. בנם ר' ישראל היה מסור להוריו לאורך כל השנים; כשהתחתן, הביא את אשתו החדשה למוסקבה וילדו יחד שני ילדים מתוקים.
התיידדנו מאוד, עוזרים אחד לשני ומנהלים שיחות שונות.
אני לא יכול לשכוח את המפגש הכמעט האחרון, כאשר התלונן על כאבים חזקים ליד הכתף.
הבדיקות בישרו את הגרוע מכל. הוא טס לארץ ישראל ונכנס לטיפולים אינטנסיביים.
שוחחנו בקביעות בכל יום שישי. עד לאותו פעם שכבר אשתו היקרה ענתה ואמרה בכאב, כי שרוליק אינו מסוגל לדבר. המשכנו בתפילות יחד עם כל משפחתו המסורה וידידיו הרבים, וכולם קיוו להחלמתו ושיבתו לעשייה ועבודת הקודש.
טסתי לארץ, אך כבר הגעתי להלווייתו למנוחת עולמים בחלקת כולל חב"ד בהר הזיתים, צמוד לסבו שהיה חסיד חב"ד - אביו של אמו היקרה שתבלחט"א.
השבוע חל יום היארצייט ה-15 שלו. ומזה כשנתיים גם אביו הרב דוד ע"ה קבור לצדו.
והאם החשובה הרבנית רבקה שתחי', ממשיכה את פרויקט החיים, כעת כבר בארץ ישראל, ומרימה טלפונים למוסקבה בכל עת שניתן וצריכים לעזור לאחת מתלמידותיה הפזורות במדינות רבות.
ולתמונת השבוע שלי: הצייר, הציור והנס
כשמדברים על תקופת ה'קורונה' שהייתה-חלפה, ומדי פעם מנסה להתעורר מחדש אך ב"ה ללא הצלחה, מזכירים הרבה את הנזק הכלכלי, לצד שאר ההתמודדויות השונות שהיא גרמה בעולם כולו. אתמול פגשתי חבר שדווקא מעלה חיוך מזכרונות הקורונה.
"הכל החל כאשר הצגתי את מועמדותי לפרויקט הציורים במלון 'מריוט' החדש, שבנייתו הייתה בעיצומה. הצעתי מצאה ב"ה חן, וזכיתי במכרז. שמחתי מאוד, עד שהגעתי לחתום איתם על ההסכם, ואז גיליתי את הדרישה כי גמר הפרויקט נועד לעוד חצי שנה בלבד"...
חברי היקר, הרב עובדיה יסאקוב, שלצד שליחותו הקדושה עם הקהילה היהודית בעיר הולדתו דרבנט שבדגיסטן, ופעילותו עם היהודים והקהילה הגורסקית שבמוסקבה, לא הזניח את כישוריו המדהימים בציור, להן השקיע 4 שנות לימוד במכללה שבעיר מחצ'קלה, ועוד 6 שנים באוניברסיטה שבמוסקבה, טרם גילה את יהדותו ועבר ללימודים רציניים בישיבה. עז רצונו היה לקבל את הפרויקט, שגם אותו ינצל לקדש שם שמים בהופעתו, דיבורו והליכתו החסידית, אבל להספיק כל זה בחצי שנה, זה אומר לוותר ח"ו על תפילות במניין ושיעורי תורה.
ואז פרצה הקורונה. פיניתי לו מקום מתאים במרכז החסד היהודי, והוא ישב ושקד על ציורי טקסטורה מרהיבים ובלתי שגרתיים, והשלים את מלאכת 66 הציורים עם סיום הקורונה, לשביעות רצונם המלאה של חברי הצוות היוקרתי מעצבי המלון, בהתאמה מלאה ללוח הזמנים החדש שעודכן בידי הנהלת המלון היוקרתי, השוכן בסמוך לצומת 'שלוש התחנות' המפורסמת שבמרכז העיר מוסקבה.
כאשר הגעתי אתמול לפגישה כלשהיא במלון, פגשתי בהשגחה פרטית את ר' עובדיה, זכיתי להדרכה אישית ממנו על עבודתו הנפלאה, החל מציורים הפרוסים בסוויטה המלכותית בקומה ה-27, ועד ללובי המלון.
מתברר, כי 'תורה' שלמה מונחת בכל ציור. לא הרי ציור שלצד חלון, וכזה שסמוך לארון. שונים הגוונים לציור שמופסק וממשיך אחרי העמוד העשוי שיש יוקרתי, לציור התלוי מעל ספות נוחות לישיבת אורחים. שעות של תכנונים, ועוד יותר של ציור, הנעשה בשיטות ציור סובייטיות כפי שלמד אז, בשילוב עדכונים עולמיים מעכשיו, בהם מתמחה נפשו המיוחדת.
"באתי להשלים כמה פינות ולחתום את שמי על הציורים" הוא אומר לי בחיוך, תוך כדי שרבוט שמו בקצה אחד הציורים, כשאני מצלמו מהצד בהערכה רבה.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.