מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
התחלתי להביא כאן דוגמאות למצבים שאנחנו בוחרים בשקר ע"פ האמת - לעיתים גם כשידוע לנו שזה שקר. ע"ש. נמשיך בדוגמאות.
* סיפורי מופת, כדוגמת הצ"ג בנות שהטביעו עצמן, מסתברים עם הימים והמחקרים, כסיפורי בדים. גם על אמיתת הגולם מפראג גדלנו, עד שנפקחו עינינו. אפילו כאן מובאים לפעמים סיפורי מעשיות לא הגיוניים על גדולת צדיקים. כנראה שאין משהו טוב לספר עליהם, עד שהולכים וממציאים סיפורי מעשיות ילדותיים.
* מפורסם במחוזותינו, באין חולק, שיש דבר כזה 'דעת תורה', הגם שהדבר סותר את המציאות ואת השכל ואת דעת התורה (כבר הובא כאן מכתבו של רח"ע גרוז'ינסקי שענה למבקש דעתו, דעת תורה, בעניין פוליטי בזה הלשון "באמת זהו שאלה פוליטית ולא של הלכה" (אגרות רח"ע ב איגרת תרמ"ג)). וכי בשל כך מישהו יזנח את עצבי השקר הללו?
* הופיעה כאן סדרה של מאמרים על התחדשות התורה. האם זונדל וגעצל יפסיקו לזעוק 'שלא שינו את שמם'? או שימשיכו לכתוב באידיש על שלא שינו את לשונם?? איני מבין פשר הדבר אבל המציאות היא שאנשים יכולים לחיות עם סתירות מיניה וביה. זו, כנראה דרכם של אנשים ואין לבוא אליהם בטרוניה. צריך רק להיות ערים ומודעים לכך שאנשים אומרים דברים שבעצמם יודעים שהם הבל הבלים. זה לא עניין של יחידים, כך דרכו של עולם.
יש ללמד זכות על רבים שכל עולמם מושתת על בלופים מוסכמים שאין להם יכולת להיפרד מדעותיהם. אצל כל אדם עובר קו הגבול במקום אחר, אבל לכ"א יש את הקו שאותו אינו יכול לעבור. פטירת הרב'ה מלובביץ' הותירה המונים שלא יכלו להיפרד ועד היום גדלים ילדים יקרים ומוכשרים על הידיעה שהרבה זצ"ל חי וקיים. זו הדוגמה ל'דיסוננס קוגנטיבי' בשנה א' באוניברסיטה. (וזה גם הסבר סביר להתנגדות המתנגדים ללימודי אקדמיה...)
פעמים אחרים עובדים עלינו בעיניים, פעמים אחרות אנחנו מאפשרים שיעבדו עלינו בעיניים (עין עצומה לרווחה, קוראים לזה) ופעמים אחרות אנחנו עובדים על עצמנו בעיניים.
כאמור, אנחנו חיים באטמוספרה המאפשרת לשקרים גלויים ופשוטים להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלנו. חלק מהשקרים הם סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ביודעין ובלא יודעין (כאן הובאו דוגמאות) וחלק אחר אלו שקרים שאחרים משקרים לנו ואנחנו מקבלים אותם או כאמת , או כמשהו שאפשר לחיות איתו.
* במסגרת כתבה שהתפרסמה בחינמון יתד נאמן נגד העליות להר הבית (איכשהו נפרץ הדבר ומתרבים החרדים העולים למה שרגילים לקרוא הר הבית. רק ימים יגידו אם זו דוגמה נוספת להתחדשות ההלכה בימינו), הובאו ציטוטים מקול קורא שפורסם אחרי כיבושו במלחמת תשכ"ז. הכרוז עצמו מופיע בכתבה וכה נאמר בו "ויש מהם נכנסים לשטח הר הבית אשר מדורי דורות אנחנו מוזרים ונמנעים מלהכנס בו וכו'". הכותבים, שהם ת"ח, יודעים שאיננו מוזהרים מלעלות לחלקים בהר הבית שאינם הר הבית (הדבר הוסבר כאן), אבל כדי שלא יתקלקלו בדבר, נהגו בו הרחקה ('מוזרים' מלשון נזירות והרחקה). בכתבה עצמה מצוטטים הדברים, כאילו מילה במילה, אבל בשינוי אחד: במקום 'מוזרים' כתבו 'מוזהרים'. הדור הבא (כלומר הדור שגדל על מה שכותבים ביתד) כבר יגדל על הידיעה שאנחנו מוזהרים מלעלות בהר. לא התכוונתי להכנס לסוגיא של עצם העליה להר (שהלכתית היא פשוטה, אבל מעשית ופוליטית היא מסובכת), אלא רק לדרך בה משקרים לקוראים בפנים (כאמור, הכרוז מופיע בכתבה עצמה) והכל בסדר גמור.
* אנחנו גם רגילים לקרוא ולחשוב על אברך שלומד שני סדרים כאילו הוא 'בן תורה'. שני סדרים במילואם הם שבע וחצי שעות. עבודה רגילה מחייבת תשע שעות עבודה יומיות. כלומר שמה שאנחנו קוראים 'בן תורה', לומד פחות מבעל בית נורמלי (שמקדיש שעה לתורה מעבר לשעות עבודתו). אם היינו ישרים עם עצמנו, היינו יודעים שרב ערכו של הבעל הבית הלומד שעה יותר מאברך שאינו ממלא מיכסתו כעובד בכולל.הארה זו האיר לי ידידי ראש הכולל שפתח בדווקא כולל לארבע שעות, לאנשים שמתפרנסים מיגיע כפם. הלומדים אצלו הינם 'בני תורה' הרבה יותר מאלו הנהנים מיגיע כפיהם של אחרים ואינם לומדים שעות ככל עובד אחר.
* על אף שאנחנו יודעים שהחכי"ם שלנו (ש'עושים רק מה שאומרים להם לעשות') מתנהגים כמו ילדים בכיתה א ('הוא לא הזמין אותי ליומולדת שלו, אז אני לא אזמין אותו'. 'ואני אזמין את הצ'ילבה שלו שיבוא, דווקא. שיראה ויתרגז'. והלה מאריך בדיבורים בישיבת סיעתו כדי ששומעיו לא יספיקו לומר מזל טוב לחתן השמחה שלא הזמין אותו וכו וכדו'. עדיין אנחנו דבקים בכך שמצווה היא להצביע עבורם. למה? כי כך אומרים כל הפרסומאים במגזרנו.
* כל קורא סביר יכול להוסיף כאן אין סוף
דוגמאות. אישית, עייפתי מעיסוק בנקודה הכואבת הזו. אשמח אם למישהו יש הבנה כיצד
ייתכן הדבר שאנשים בוגרים מנהלים את מחשבותיהם בצורה כה ילדותית ולא מפותחת.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.