מאת: חרדי בעולמו
שר החוץ בממשלת ישראל התבטא שהכותל הינו המקום הקדוש ליהודים. דבריו עוררו 'זעם ותדהמה' במערכת המגוייסת נגד 'ממשלת הזדון'. והשיירה עוברת...
אם נהיה כנים עם עצמנו לרגע ('לרגע' זה אולי עדיין אפרי) היה מעניין לבדוק את בורותו של לפיד, לעומת הבורות שלנו. סוף סוף אין לנו באמת ציפיות מיהיר שיכיר את נושא הקדושה ודקויותיה, אבל אנחנו עצמנו, וודאי בקיאים אנו בזה. מניין ללפיד לדעת שהכותל הוא בסך הכל אחד מקירות התמך של ההר המורחב. הקדושה היא, כמובן, במקדש ולא בכותלי ההר. אנחנו מצפים שיהיר ידע ש'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי'? וודאי שלא.
אז בוא נתחיל לעמת ולאמת את הכרתנו אנו את קדושת הכותל והמקדש.
קודם כל נתחיל בזיהוי מה זה הכותל בכלל.
ובכן, הורדוס הגדיל מאוד את שטח הר הבית. כדי להגדילו הוא יצר חומות חדשות מסביב
להר (יותר מכפליים מגודלו המקורי) ואת החלל נוצר מילא בעפר וכן בסטווים ו'חנויות'
(שאליהן גלתה סנהדרין בהמשך). כלומר, שהכותל שאנחנו מכירים הינו חומה חיצונית
לגבולות הר מורחב, כפי שיצר אותו הורדוס יש מאין.
אמירת חז"ל ש'מעולם לה זזה שכינה מכותל מערבי' אינה מתייחסת למה שכיום קוראים 'הכותל המערבי' אלא לכותלו המערבי של ביהמ"ק, שיבנה במהרה בימינו אמן.
אחרי מרד בר כוכבא כעסו הרומאים מאוד על היהודים. מבחינתם הם היו כובשים של חסד. בזמן 'המרד הגדול' וחורבן הבית, הם לא גירשו את העם מירושלים או מהארץ (אלא את העבדים שלקחו) ואיפשרו לעם להשתקם בארץ (מבחינתם). בהתאם, הם ראו במרד (בר כוכבא) כמעט בגידה ולכן תגובתם היתה כל כך קשה. אחרי מרד בר כוכבא הם לא הירשו ליהודים לגור בירושלים כלל, והחליפו את שמה לאיליה קפיטולינה. את רוב יושבי הארץ הם היגלו ואת שמה שינו לשם 'פלשתינה' (במקום 'יהודאה' כפי שנקראה עד אז) היהודים גם לא הורשו לחון את עפרה, כפי שנהגו עד אז ורק תמורת שוחד ושלמונים התירו ליחידים לעיתים נדירות. כשיוליאנוס קיסר ('הכופר') ניסה להחזיר את עבודת האלילים לרומא (מהנצרות הנהוגה בה באותה עת) הוא התיר ליהודים לשוב לירושלים ולבנות את הבית, ואף מינה ממונה לכך וכינס אוצרות ויהודים רבים שאכן התחילו בבניין ביהמ"ק, אבל לא הספיקו והוא נרצח ורומא חזרה להיות נוצרית ומתנגדת ליהודים. רק אחת לשנה הורשו היהודים להכנס לירושלים (בתשעה באב) ונוצרים ונזירים הסתובבו ביניהם לשכנעם שהנצרות היא היא דת האמת (עובדה שאתם מקוננים ואנחנו השולטים וכדו'). בעת הכיבוש הפרסי, שוב הורשו היהודים לבנות את בית המקדש, אבל לא ארכו ימי שלטונם (נוצחו סופית בשנת 628) והביזנטים חזרו לשלטון (תוך נקמות ביהודים, כמובן). גם שלטונם של אלו היה קצר ולא ארכו הימים והגיעו המוסלמים.
האיסור על היהודים לעלות להר היה רק בתקופה מאוחרת. מהרמב"ם משתמע שהוא התפלל על ההר (כמובן שהיה בקי במדידות, שלא להכנס להר הבית 'עצמו') בהמשך אסרו המוסלמים את התפילה היהודית בהר הבית והאיסור עומד בתוקפו עד היום (תחת חסות הסכם המדינה עם הוואקפ) בהיות שכן, נהגו היהודים להתפלל מחוץ לחומות ההר. רבי אישתורי הפרחי , שביקר בירושלים בתחילת המאה ה14 למניינם כבר מזכיר כמה מקומות נוחים להתפלל בהם מסביב לחומות ההר, ואינו מציין במיוחד את הכותל המערבי. בכל אופן יהודים מועטים מאוד גרו בירושלים ואין לדבר במנחים של 'מנהג' או דברים כאלו (כשבנימין מטודלה ביקר בירושלים, גרו בה ארבעה יהודים).
כששוב לא הורשו לעלות להתפלל על ההר, נדחקו לפינת הכותל המוכרת כיום. הסולטן סלימאן (במסגרת חנופותיו למגורשי ספרד) ייחד להם אזור זה לתפילות. זה כמובן לא היה עדיין 'קידוש המקום'.
מ"מ הכותל המערבי הוא המקום בו הורשו
להתפלל (כשהורשו) כמו במדרגה השביעית של מערת המכפלה. כמובן שגם קדושתו של הכותל
היתה שוות ערך לדרגה השביעית הנ"ל. היהודים שגרו בירושלים לא התפללו בכותל
אלא בבתי כנסיות שבנו (שוב,כשהורשו לכך) ברובע שלהם. חלק מהזמן הם התכנסו ב'מערה'
שמוזכרת בכמה כתבי נוסעים, אבל מיקומה המדויק עדיין לא ידוע.
רק אחרי 'שיחרור הכותל' בשנת תשכ"ז
הפכו השלטונות את הכותל למקום תפילה מוסדר וכיום נהוג להתייחס אליו כאילו שיש לו
קדושת ביה"כ.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.