מסקנות ראשוניות:
1. ההחלטה שלא יהיה שום אירוע בהר מתבררת כפארסה. כל הקהל מתנקז רק לציון (אין שום מוקד אחר במירון). בציון עצמו מותר רק 170 איש, אז יש תורים ארוכים מאוד, מה שגורם שההר בתפוסה המקסימלית שנקבעה (16,000 איש), וכתוצאה מכך עוצרים את אלה שבדרך בחניוני הוויסות למשך שעות.
2. אנחנו מתגוללים על המשטרה שעוצרת את האנשים בחניונים. אבל המשטרה היא קבלן ביצוע של מתווה לא הגיוני.
3. החרם של המפלגות החרדיות התברר כילדותי וטיפשי. מדובר באירוע של מאות אלפי חרדים וצריך לדאוג להם. זה כרגע השלטון ודאגה לציבור אינה הכרה בשר. ייזכר לטוב ח"כ פרוש שניסה וחטף.
4. קשה להימלט מהמחשבה שאוכלוסייה חרדית זוכה ליחס סוג ב' לאורך כל הציר. אם האירוויזיון למשל היה מאורגן בצורה מרושלת כזו - המדינה הייתה רועדת. שנה אחרי האסון, וההרגשה היא שלאף אחד לא באמת חשוב.
5. השר והפרויקטור דווקא גילו רצון טוב. גם בשעת לילה זו הם במירון, מנסים לפתור. אבל המתווה שיצרו לא מוצלח.
6. שני אירועים מחוץ למירון תפסו את העין: ההדלקה של רבי אלימלך בידרמן בבית שמש, ושל תולדות אהרן בירושלים. רבבות השתתפו. אווירת 'מירון בכל מקום' מספקת פתרון מסוים לעומס.
אריה ארליך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.