מי כעמך ישראל - המירוץ אחר הקמחא'ס - הנתינה והחסד הגדול - וגם החרמות של אנשי הממסד

 -קמחא דפסחא-

מי אמר אני ולא קיבל?

בימינו אנו לא צריך להיות נצרך גדול כדי לקבל חבילת מצרכים לחג הפסח, או בשמו האלגנטי והמכובד יותר כפי שכבר מופיע בהלכה 'קמחא דפסחא' או 'מעות חיטים'. אין כמעט אדם בעל משפחה או שלא, מפשוטי עם עד ראשי קהילה, עשירים כעניים, בעלי בתים לצד אברכים, כולם מקבלים שלא לומר לוקחים - קמחא'ס זה כבר הפך מזמן לנורמה.

אבל לא תמיד זה היה כך.

זכורני לפני שנים בהיותי נער קטן, לקבל קמחא דפסחא היה בושה גדולה. לא דבר שמדברים על זה ברבים ובוודאי לא משתפים את החברים, לא דבר להתגאות בו ובוודאי לא כבוד גדול, מקבלי קמחא היו אלו שאין להם פת לחם לאכול, עניים מרודים שלא לומר מסכנים, ורק נצרכים ממש קיבלו.

אין לתאר את גודל הבושה על פניהם של מקבלי הקמחא'ס באותם ימים, הבושה הייתה כל כך גדולה, כך שחלק מארגוני החסד מתוך חמלה ורחמים חילקו את הקמחא'ס כגנבים באמצע הלילה, בשקט בשקט הניחו ליד הדלת כמה ארגזים מלאים במצרכים לחג, וברחו כל עוד נשמתם בם שלא לבייש את מי שאין לו. ואילו בשאר חלוקות הגדולות ברחובות העיר שם הגיעו אנשים לאסוף את החבילה שלהם, התהלכו הנזקקים כאבלים וחפיי ראש בתפילה שלא יפגשו אף חבר או מכר חלילה. 

היום הסיפור אחר לגמרי. 

המירוץ אחר הקמחא'ס מתחיל מיד אחרי פורים והיא לא רק נחלת הנזקקים. שיחת היום לפני פסח לצד ההכנות הגדולות, הניקיונות, הקניות, אפיית מצות, היא ללא ספק כמה קמחא'ס קיבלת ושל מי גדול יותר. אם בעבר הבושה הייתה לקחת היום הבושה היא לא לקחת. ההיפך, בעוז ובגאווה יוצאים בני ישראל לרחובות העיר בעגלותיהם, הם ונשותיהם וטפייהם וכל אשר להם לסחוב ביצים ותפוח אדמה, כביכול זה חלק ממצוות 'זכירת יציאת מצרים' ''ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול''.

השינוי הגדול – ולטובה, אפשר לנקוט במובן מסוים לזכות הטכנולוגיה, יושב לו אדם במשרדו באוסטרליה הרחוקה, ובלחיצה אחת ממלא בית של יהודי בישראל בכל צרכי החג, מבלי אומר ודברים, מבלי לחשוף את פניו, בלחיצה אחת מעדכן ראש משפחה את פרטי משפחתו וכך נרשם לעוד ארגון חסד לקבל את מבוקשו, בלחיצה אחת מעבירים בהעברה מיליונים מעות חיטים לאלפי נצרכים, דבר שבעבר לא היה.

זה הצד היפה של הציבור החרדי, אבל האם הכל וורוד?

ליל חג הפסח - ליל התקדש החג - הלילה לה כולנו ציפינו הגיע. האבא לבוש בקיטל לבן חצי יושב חצי שוכב על גבי כרים וכסתות ההסיבה, החירות נשפכת ממנו לכל המסובין, השולחן ערוך עם כלים נאים מפוארים, הילדים הקטנים עומדים דרוכים לשאול את הד' קושיות 'מה נשתנה'... 'מגיד' - אומרים את הגדה.. ''הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח'' ההתלהבות בשיאו, על פניו אחרי ערב חג שכזה, שכולנו היינו עסוקים בחסד ונתינה לזולת, אין עוררין ש'כל דיכפין' מתקיים בכל ההידורים, ולחומרא.

זהו, תרשו לי להטיל ספק.

חרם. זו מילה חזקה. אך לצערינו גם היום לצד כל הטוב והחסד הגדול שקיים בעולמינו, בהרבה קהילות משתמשים עדיין במקל ה'חרם', חבר קהילה שיש לו סמארטפון או חשש סמארטפון ואין לא חותמת כשרות מהקהילה, מוחרם! אותו חבר לא יקבל קמחא דפסחא מטעם הקהילה, ועוד שלל הטבות ישללו ממנו ובני ביתו. לציין, כספו לא יוחרם, אם הוא בעל יכולת (גם אם לא) יתרימו אותו וייעזרו בו, אבל אותו אישית מחרימים, שיא הצביעות! כפועל יוצא מזה רבים מעדיפים לעבור על איסורי תורה 'גניבת דעת' ו'שקר' וממלאים טפסים שקריים בוועדות השונות של הקהילה, מאשר לחיות בחרם.

מי שעומד מאחורי החרמות הללו הם אנשים רעים ומושחתים מהממסד המטילים חיתתם על ארגוני החסד ועל אנשי הקהילה, אותם אנשים מעבירים לפני החג לארגוני הקמחא'ס "רשימה שחורה" של חברי קהילה לא מאושרים. בעוד פרעה גזר על הזכרים, בראש הממסד עומדים אנשים הגוזרים רעב על הזכרים על הנקבות על משפחות שלמות.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.