התורה מתחדשת בכל עת (ה)

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

פרק ד:  על השתנויות והמצאות דינים בממונות

פרק א, פרק ב, פרק ג, פרק ד

תחום רחב בו נעשים שינויים תמידיים הוא תחום דיני הממונות. לא מיבעיא דברים שנתונים מלכתחילה לשיקול הדעת, אלא שיש גם דינים מומצאים לגמרי, שנפסקים בכל בתי הדינים, ואדגים.

1. יש המצאה של הערכאות שמעביד צריך לשלם פיצויים לעובד שהוא מפטר. בהלכה אין דבר כזה ובתורה יש דין דומה-אך-שונה: כאשר יהודי משחרר את עבדו העברי מצווה עליו לתת לו מענק ('הענק תעניק לו'). זה דין מיוחד בע"ע ואינו קשור למעסיק ומועסק.

כאמור, אין לחיוב זה מקור הלכתי ובכל זאת מחייבים כל בתי הדין לשלם פיצויים. למה? כמו תמיד, לכל דבר יש שתי סיבות, אחת טובה, ואחת אמיתית. הסיבה הטובה (והפורמלית) היא שכיום כל מי שמקבל עובד, מקבל אותו על דעת שאם יְפַטְּרוֹ, ישלם לו פיצויים. אמנם לא דובר על כך ולא נעשה קניין התחייבות מועיל-הלכתית לעניין, אבל זו דעת המעסיק.

זו סיבה טובה ויפה, אלא שכמובן אינה כנה ואמיתית. אם בתי הדין היו פוסקים שלא חייבים פיצויים אז דעת המעסיק היתה שלא לשלם פיצויים. כיום יודע המעסיק שישלם פיצויים, כי ככה פוסקים בבתי הדין ולא ההיפך. אז למה בכל זאת פוסקים בכל בתי הדין פיצויים? בגלל הסיבה השניה, האמיתית.

הסיבה היא שאם בתי הדין לא היו מחייבים פיצויים, כולם היו פונים לערכאות ולא לבתי הדין. כלומר, שחיוב פיצויים משמש מנוע לאיסוף התדיינויות בבית הדין - ולא לערכאות (כי כידוע, ערכאות הן המקום שרק הרבנים הגדולים והמוסדות הרישמיים של היהדות החרדית מורשים לפנות אליו. ההמונים חייבים להתדיין בפני אותם רבנים שאת סכסוכיהם פותרים מול שופטי ערכאות. אוי לאתה בושה). בקיצור, אם חייבו אותך פעם בדין תורה לשלם פיצויים, תדע שבכך שילמת את ביטוח-התעסוקה של הדיינים ותו לא.

2. אותו דבר לגבי החיוב לשלם למורה/מלמד שפוטר באמצע שנה, עד סופה. מבחינה הלכתית אין דבר כזה. אם מלמד כושל, אין לו שום הגנה בבי"ד וניתן לפטרו מיד (אין גם דין 'הודעה מוקדמת' ושטויות כאלה). בפועל בתי דינים מחייבים לשלם למלמד שפוטר באמצע שנה, עד סופה. שוב, משתי סיבות. הנימוק הרשמי הוא שעל דעת כן התחילו לעבוד, אבל ברור לכל שאם בתי דין לא היו מחייבים תשלום-ללא-תמורה זה, אף אחד לא היה מתחיל לעבוד על דעת חוק-מעוות זה (זה חוק שמייצג את כוחם הלא פוֹרְפוּצִיּוֹנָאלִי של איגודי המורים ולא שום היגיון או הגינות). שוב, הסיבה האמיתית היא שאם לא ידונו כך, כולם ילכו לבתי ערכאות והדיינים יצטרכו לעבור למכור פלאפל, במקום לוקשים.

יודגש שוב. מדובר כאן בהוצאת ממון שלא כדין. מחייבים אנשים בדין לשלם כספים שעפ"י דין פשוט וברור שאין לזה מקור. איני יודע האם אחרי שכך נוהגים בבתי הדינים אכן הופך הדבר לחיוב, כי עכשיו באמת על דעת כן עושים. יש לי כמה צידי ספק בזה ולא כאן המקום לדבר בלימוד.

והנה דוגמה נוספת של עבירה על הדין, בלי צפצוף ומקור.

עפ"י התורה בנות לא יורשות ובן בכור יורש כפליים. זו הלכה פשוטה, באין חולק. כמו"כ יש איסור 'עבורי אחסנתא' (כלומר אסור להעביר יורש מנחלתו ולתיתו לאחר).  בשדי חמד (מערכת הלמ"ד כלל ג) האריך בדברי הפוסקים, האם איסור העברת נחלה הוא מהתורה, או מדברי קבלה. והאם הוא איסור גמור, או רק מנהג טוב שאמרו חכמים. ואכמ"ל. מ"מ ברור ופשוט שזה דין התורה.

כיום כמעט כולם נוהגים לתת חלק שווה גם לבנות (ויש עושים 'זכר לדין תורה' ונותנים אחוז אחד יותר לזכרים, או לבכור וכדו'). ידוע לי גם על בתי גדולי ישראל שבהם אחד הגיסים הצדיקים (כולל ראש ישיבה מפורסם בארץ ובעולם) הגיש בקשה למתן צו ירושה והבנות ירשו עם הבנים. זו לא רק הרמת יד בתורת משה, אלא גם גזל פשוט.

זו השתנות הלכתית מעניינת ביותר, משום שאין שום נתון הלכתי שהשתנה או יכול להוות סיבה לשינוי. רק שבתרבות הגויים סביבנו, אין כבר מקום מיוחד לבכור (אצל הערבים עדיין יש) ולהפלות נקבות מזכרים, אינו פוליטקל קורקט. זהו. זו כל הסיבה שהירושה לא תתנהל כסדר התורה. מוזר.

כאמור בדיני ממונות יש המון השתנויות, אבל על חלקן אפשר להבין. לעומת זאת, ההלכות שהבאתי למעלה (ויש רבות כהנה) הן שינויים אך ורק על רקע תרבותי ואין פוצה פה ומצפצף.

כפי שהבאתי כאן, יש דברים שההלכה עדיין נפסקת בהתאם לחזקות שכבר מזמן אינן מבטאות את המציאות ובכל זאת פוסקים כך. כלומר שהמצב הוא שיש הלכות ממון שנפסקות לפי מציאות שכבר איננה  ולעומת זאת לפנינו מקרים שברור שלא חל שום שינוי ובכל זאת ההלכות משתנות.

 

מוזר

 

חרדי בעולמו