התורה מתחדשת בכל עת (א)

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

פרק א: 'כלי העבודה' המקובלים בשינוי ההלכה (א)

אחרי שיצא עלי הקצף שאני מאיר על העובדה שההלכה והתורה משתנות תדיר, צריך להתייחס לאלו הפוחדים לאבד את כל יהדותם, אם חלילה יסתבר שמשהו אינו כפי שהורגלו לחשוב עד כה. לטעמי הדבר מעיד על חוסר אמונה בסיסי, כי מאחורי הדברים עומדת ההנחה שאין לנו באמת תשובות ושהיהדות יכולה להחזיק מעמד רק מול פיות סכורים. ואם ח"ו תקום דעת במישהו וישאל שאלות הגיוניות, אזי כל היהדות שלנו תתגלה כבלוף אחד גדול.

חוששני שתפיסה זו אכן עוברת (במילים וללא) לשואלים-המושתקים וכשהם עדיין צעירים ובעלי אומץ, חלקם מסיקים את המסקנות ופורשים מן הדרך. חלק אחר (לדעת המבינים, חלק זה גדול בהרבה מחלק הפורשים 'החוצה') נותר בתוך מעגלי החברה החרדית, אבל ליבו חלל בקרבו ואין אמונת אומן איתו. אולי זה הסבר לחשש העסקנים (לזרועותיהם) שבהינתן תקשורת לא מפוקחת ע"י האינקוויזיציה, יפרשו רבים מן הדרך. על דרך לב יודע מרת נפשו.

מצד שני צריך לזכור שמדובר ביהודים שרוצים טוב, אלא שפחדיהם מוליכים אותם לאבד את עולמם של רבים וטובים ואולי נכון להאיר פעם אחת ולתמיד, איך עובד המנגנון של שינוי ההלכה ובכך להרגיע ליבם לראות שהדברים רגילים ועתיקים ואין בהם כל חדש. אביא הסבר על דרך כלל ובל"נ גם אדגים בכמה מצוות ודברים הידועים ומוסכמים על הכל.

בל"נ ניגע גם בסיסמה המפורסמת 'שלא שינו את שמם, לשונם ובגדיהם', בה נתלים הדורשים לעשות מחר מה שהתאים אתמול. נבדוק אם יש אמת בדברים, או שזו סיסמה חלולה ותעתוע פרסומאי. כמדומני שצירוף הדברים שיעלו כאן (אם אזכה) יביאו למסקנה שלא באדיקות-בתורה מדובר כאן, אלא בעקשנות ובדבקות בחצי אמיתות.

תורף הדברים הוא, שרבותינו הרגילונו לשינויים תוך שימוש בשני כלים עיקריים. האחד נקרא 'הוא הדין' והשני נקרא 'היינו'. בעזרת שני כלים אלו ובתוספת 'סעיף גג' של היתר-גורף 'מסיבות מיוחדות' ('עת לעשות לשם הפרו תורתך') ניתן לשנות ההלכה - והכל בתוך המסגרת המקובלת והמוסכמת. שינויים אלו מוכרים לכולם ואינם נחשבים לשינויים, כי הם הרחבה או התניה לגיטימית של האיסור המוכר.

המעניין הוא שהשינויים הגדולים ביותר, נעשים כאילו בדרך הילוכם, ולא מתוך כתיבת ספר או אפילו 'תשובה' בנושא. למשל. השינוי הכי מדהים הוא ההיתר המוחלט להחזיק פסלי אדם בבית יראים. מה שהיה מזעזע כל  יהודי במשך כל הדורות נפרץ והותר בכל מכל כל, בלי דיון בכלל ובאין פוצה פה ומצפצף (עד כמה שזכור לי הרב עובדיה דן בפרט שולי, של צורות האריות הנהוגות בארונות הקודש בבתי הכנסת ומורה שם לאיסור - אבל בשפה רפה). פשוט הדבר מכדי לבזבז על זה דיו, שכיום הבובות אינן מייצגות אלילות כלשהי ואין הדבר צריך לפנים. היותר מדהים הוא שבמקביל להיתר הגמור להחזיק בבית פסלי אדם (וצורות השמש והירח וכו') נשמר מכל משמר האיסור שלא לגלח פאות הראש, שהוא בעצם המעגל השלישי של מקור האיסור (לפסלים היו כמרים, והללו נהגו להקיף פאת ראשם). את איסור המעגל השלישי הרחיבו עד בלי די (רוב הפאות הנהוגות כיום אינן כלל פאות הראש, אלא גידולי שיער באמצע הראש) והאיסור במעגל הראשון נמחק ללא דיון כלל. על תערובת שמן כותנה מלפני הפסח (5 שלבים: תערובת, שמן, כותנה, מלפני הפסח, על מנהג הקטניות) מוציאים כריזות לרחובות בער"פ ומבזים ת"ח עצום! ועל עשרת הדברות אין מקפיד ואין מחמיר. לא מדהים??!

רוב המקומות שהותרו עבירות, או שחודשו מצוות, נעשה הדבר ללא דיון כלל, או בטצדקי שבדיעבד. בדורות האחרונים (יחסית) התחילו גם 'להמציא' מצוות חדשות (כשהלשון הנהוג הוא 'חידוש דין') אבל כמדומני שתמיד זה לצד האיסור והחומרא.

יש מקומות שגדולי עולם ביטלו מצווה ו'המציאו' מצווה. היותר מפורסם הוא חידושו של אדוננו הרא"ש שחידש (פסקי הרא"ש, הלכות ס"ת, הלכה א) שמצוות כתיבת ס"ת בימינו אינה דווקא ע"י כתיבת ס"ת, אלא גם הוא הדין למי שכותב ספרים אחרים (כולל ספרי תושב"ע) ומשאילם. נחלקו הפוסקים אם הרא"ש ביטל המצווה לכתוב ס"ת בקלף ובדיו (שך ודרישה) או שרק הרחיב המצווה גם לספרים אחרים (הב"י שם). מ"מ ברור הדבר שזו תורה חדשה ממש (גם ביטול המצווה הקודמת וגם חידוש המצווה לכתוב תושב"ע - כחלק ממ"ע של כתיבת ס"ת).

גם לדעת הסוברים (וכן פוסקים) שהמצווה לכתוב ס"ת עדיין קיימת, החליטו הפוסקים שבשל המחיר היקר של הכתיבה, הותר הדבר למי שאין בידו. והאג"מ (יו"ד ח"א קס"ג) הכריע שיוציא ע"ז עד לעישור ממונו של אדם. כמדומני שבימינו לרבים יש יותר מפי עשר ממון מעלות ס"ת ובכ"ז העם נוהג בו היתר כאילו המ"ע בוטלה.

הגם שניתן לצאת חובת המצווה בספרים מודפסים, נדיר שקונים ספרים ומשאילים. אמנם גם את זה אפשר לתרץ שבימינו  כל כך קל להשיג ספרים ללמוד בהם, עד שאין צורך בהשאלתם, אבל זה עצמו ביטול מצווה בנימוק-בדיעבד של 'היינו'. גם איני יודע מדוע אין מקפידים לפחות להגיה אות אחת בס"ת, שלדעת הרמב"ם בזה יוצא ידי חובת כתיבת ס"ת והעולם לא מקפיד בזה כלל.

כללו של דבר הוא שזו מצווה שאמנם לא נמחקה רשמית, אבל מְקַיְּמֶיהָ מועטים מאוד. כמדומני שלולי שעושים מזה 'הכנסת ס"ת' בתופים ובמחולות ולולי שפשט טרנד לעשות זאת כזיכרון לע"נ, לא היינו רואים כמעט כלל כתיבות ס"ת.

 

חרדי בעולמו