השואה

 

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד, ערש"ק פר' משפטים תשפ"ב. לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

יהודי עוצמתי היה, פגשתי אותו לראשונה לפני חצי יובל בחתונת נכדו הרב אייזיק מאנדעל שליט"א שנשא את בת חמי, הייתי גם הבדחן שם, הוא כבר היה אז יהודי מבוגר, באמצע העשור השביעי לחייו, וראיתי לפני דוגמא מוחשית של יהודי אותנטי שריד לדור דעה, שלא השיל מעצמו כהוא זה מכל המטען שינק איתו מהבית המפואר בהונגריה, שבגשמיות עלתה בלהבות עם רוב יהודי הונגריה אבל את הרוחניות הוא שימר והמשיך להנחיל הלאה, בבחינת 'גוילין נשרפין ואותיות פורחות'.

מאז המשכתי לראות אותו מידי פעם בשמחות בבית גיסי ולהכיר אותו קצת יותר, האיש שלט על העניינים ביד רמה וידע את אשר לפניו, נוכחותו בלטה היטב, וראו בו 'תורה וגדולה במקום אחד'.

לפני עשור השתדכנו שוב, אחיינו הפך לחתני ר' ליפא והוא, הדוד רבא (עלטער פעטער) המשיך לבוא גם לשמחות של חתני.

אתמול ליוו אותו למנוחות והוא בן 100 שנים, הלא הוא ר' יהושע לעפקאוויטש, נכדיי קראו לו 'פעטער שיה'.

לאור זאת, חשבתי להקדיש את המאמר לנושא, שכמדומני מעולם לא כתבתי עליו: 'השואה', וכשהתחלתי לכתוב אפי' לא זכרתי, שהעולם מציין היום את 'יום השואה'.

התנזרתי כל ימיי מקריאה רבה מדי על הנושא הזה, זה מוריד לי את המצב רוח, דבר שאני מאוד לא אוהב, למרות שבאחת מנסיעותי לפולין ביקרתי באחת המחנות.

יתכן, שהתנזרותי מקריאה בנושא קשורה לטראומה קטנה בנושא, בגלל מעשה שהיה:

להוריי היה שכן ניצול שואה, ר' פנחס וסרמן שמו, הוא כמעט היה חלק מהמשפחה שלנו, היה נכנס ויוצא כשהרגיש בודד, ובעיקר, כשהיה נתקע בלילה בלי סיגריה, כאשר הרחוב שומם ואין ממי לבקש, היה בא לבקש מאיתנו.

ומנין לנו סיגריות אם אבי ז"ל סלד מסיגריות, לא סבל את ריחם ומעולם לא עישן?

בעבר היה הנוהג לחלק 'חתן סיגאר', הצעירים לא יאמינו, לא רק חתן שהתארס, אלא כל 'בר מצוה' חתן, היה מושיט יד ימין ל'מזל טוב' וביד שמאל מושיט את החפיסה 'טיים', כאשר סיגריה אחד בולטת קצת החוצה (שלא ישלפו יותר מסיגריה אחת חלילה).

אבי ז"ל היה לוקח סיגריה מכל מי שחילק ומכניס לקופסא שהיתה חבויה בביתנו וממנה היה נותן סיגריות, בעיקר ל-2 אנשים, האחד ר' פנחס מיודענו דנן והשני ה"ה הגאון הישיש ר' שלמה אטיק זצ"ל, שהתגורר בבנין הסמוך אלינו ברח' מנחם 4, אבי נתן רשות למשפחת אטיק לנקוש על חלון חדר השינה שלו אפי' ב-2 בלילה, כדי שר' שלמה יוכל להמשיך לשקוד על תלמודו ולהמשיך לצלול בסוגיא שהוא עוסק בה.

לילה אחת נכנס ר' פנחס לביתנו, הייתי ילד קטן, הוריי לא היו בבית, התינוקות כבר ישנו ורק אני הייתי ער, לא ידעתי איפה הסיגריות והוא התיישב ומפה לשם הוא החל לספר קצת על עצמו ועל משפחתו שעלו בלהבות, ותיאר לי באריכות ובפרוטרוט את הנסיעה בקרונות של הובלת בהמות מהגטו לאושוויץ, כבר עברו מאז 40 שנה לפחות, ואינני זוכר אם הוא הפסיק בשלב מסויים כשהוא הבין שאני מדי קטן להכיל תיאורים כאלו זוועתיים, או שאמי ע"ה חזרה הביתה, בכל אופן, התיאורים נצרבו בתודעתי, ומאז, קשה לי לקרא על הזוועות וכדו'.

מדי זמן אנו שומעים על עוד ניצול שואה שעבר לעולם שכולו טוב שם מתענגים הנשמות שעלו במעלות קדושים וטהורים לפני קרוב לשמונה עשורים וכאמרם ז"ל 'הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן'.

הם הולכים ומתמעטים והדור הבא כבר לא יוכל להגיד שראה יהודי עם מספר חרוט על זרועו.

כל אחד מהם עבר ניסי ניסים בתוך הגהינום ההוא וכל שריד יכול היה למלאות ספר על ההשגחה פרטית בתוך התופת.

לפני מס' חודשים יצאתי משטיבלאך סאטמר בלייקווד ואני רואה יהודי ישיש לא מוכר, מנסה לעצור טרמפ, עצרתי לידו והעליתי אותו ע"מ להסיעו למחוז חפצו, למזלי הוא נקב בכתובת של חתנו המתגורר בשכונה שאני מתגורר, מרחק דקה מביתי, פתחנו בשיחה, הוא סיפר לי שהוא חסיד סערט ויזניץ והגיע לארה"ב לניתוח עינים, שאלתי אותו מהיכן הוא במקור, והוא סיפר לי כי הוריו עברו את השואה במחנות ואיבדו 12 ילדים, הקטן בן שנה והגדול בגיל השידוכים, עד כאן כואב ומצמרר ולדאבוננו היו הרבה כאלו באותה גזירה, אבל ההמשך הוא הלא יאומן, אחר השואה הם נפגשו שוב ולמרות השבר הגדול לא נפלו ליאוש וקמו מעפר, עלו לארץ ישראל וילדו עוד שלשה ילדים, בגילם בין 40 ל-50, אני ואחי ואחותי. כך סיפר האיש, ומאז כל פעם שאני רואה אותו או את חתנו (שכני) אני נפעם מכוחות תעצומות הנפש שיהודים שאבו, מי יכול להבין ולשער?

רוב רובם של הניצולים עברו את המסלול של הסלקציות וחוו את הגיטאות ורא את המוות מול העינים מידי יום.

פה ושם יש חריגים, בבית מדרשנו מתפלל יש יהודי בשם הר' חיים פרידמאן שליט"א, באמצע שנות השבעים לחייו, ומפעם לפעם נוסע לקנדה לבקר את אמו הישישה שמתקרבת ל-100, היא ושני אחיותיה עדיין בחיים ושלושתם שרדו את התקופה באופן קצת שונה.

הוא מספר, כי שלושת האחיות עמדו שם בסלקציה, לאחר שהופרדו מהוריהן הי"ד, האחות הבכורה היתה בעלת מוח פנומנאלי וידעה קרוא וכתוב ב-8 שפות שוטף וכאשר הרשעים תחקרו כ"א מה מקצועו, סיפרה להם על כך, ומיד הם הפרידו אותה מכולם והודיעו לה כי היא תופנה למשרד מתורגמנות שמתמלל מסמכים לממשלה, ולנאצים זה היה חשוב מאוד ומציאה כזאת היתה נדירה אף להם.

היא הבינה מיד שהגרמנים זקוקים לה יותר מאשר היא זקוקה להם וכי הם לא יוותרו עליה, והיא ניצלה זאת לטובתה, ואמרה להם כי כדי לבצע את עבודתה בדייקנות היא זקוקה למוח צלול, וזה לא קורה כי הראש שלה מתפוצץ מגעגועים ודאגה ל-2 אחיותיה ואינה מסוגלת להתרכז בעבודתה, רצו או לא, הם הביאו לשם את שני אחיותיה והקצו להם חדר במשרד למגורים, וגם מזון בצמצום.

למזלם, מעסיקם ריחם עליהם והיה מביא פירות וירקות מדי יום לשאר עובדי המשרד וכל השאריות השאיר על השיש במטבחון והם השביעו את ליבם במזון שאין בעיית כשרות.

כאשר הגיעו הידיעות על הפלישה האמריקאית, הגיע המעסיק שלהם וסיפר להם את החדשות והוסיף להם כי הגרמנים ממהרים לחסל את מה שיכולים להספיק והוא מאוד חושש שהם יגיעו לחפש אותן, בפרט שהם יודעים כי היא עברה על אלפי מכתבים מסווגים. הוא נתן להם מעט כסף והציע להן לאיזה כיוון לברוח, וכך חייהן ניצלו.

אמרתי לו כי לדעתי זרם בדמו דם יהודי של איזה אם וסבתא, לא יתכן שגוי יגלה חמלה וסימפטיה כה גבוהה לבת ישראל.

נחזור כעת לפעטער שיה שנפטר אתמול:

אביו של ר' שיה עשיר היה ותשעה בנים היו לו, שיה הקטן מביניהם, חריף ושנון וגם 'לעבעדיגער'.

כאשר הנאצים התקרבו להונגריה, הבינו בני המשפחה את הסכנה המתקרבת ושלחו הודעה לאחיהם הגדול בגרוסוורדיין כי כל האחים מגיעים אליו, להתרחק מהמרכז שם כבר היו הצוררים קרובים.

האח לא שקט על שמריו, הוא גייס עובדים ובמהירות בנה בונקר במקום מסתור לא רחוק מביתו בשטח מיוער, והכין שם אוכל עמיד ושתיה שיספיק לתקופה, וכאשר הגיעו הצוררים ברחו כולם לשם, בשלב מסויים התחבא שם הרבי מבאבוב זיע"א, ר' שיה סיפר כי בהיותם במיצר, רצו לקבל עליהם קבלה טובה שאם ישרדו את התופת ישמרו על זה כל ימי חייהם, הרבי אמר להם שלא יקבלו דבר קשה שאינם בטוחים שיוכלו לעמוד בזה, לבסוף קיבלו עליהם להקפיד על 'מלוה מלכה', ואכן כל ימיו הקפיד על כך ביותר.

בהמשך הזמן, כאשר כלה המזון, היה ר' שיה יוצא ממחבואו בלילות להשיג שאריות מזון ומים להחיות את נפשם, לילה אחד היה מגשש ביער ושומע קול גניחה חלושה ליד עץ, הוא התקרב לשם ורואה בעלטה עלמה בת ישראל גונחת בשקט כמשלימה עם מר המות הצועד לקראתה לייבשה מצמאון.

ר' שיה תפס אותה בשני ידיו הגרומות, הביא אותה אל מחבואם והתחיל לטפטף מים על שפתיה והצבע החל לחזור ללחייה, ולאט לאט חזרה לנשימה סדירה.

הבוקר אור ור' שיה גילה כי הנערה היא בת דודו אחי אביה, ומאז לקח חסות עליה עד שוך המלחמה ודאג למחסורה עד כמה שהיה ניתן באותם התנאים.

עם תום המלחמה, כאשר נודע גודל האסון כי הוריו והוריה נספו בשואה, נשא ר' שיה את הנערה אשר הציל לאשה וזכו להקים בית נאמן בישראל ואח"כ עברו לארה"ב.

לימים סיפר, כי תקופה קצרה אחר המלחמה ביקר בעיר פעסט שבהונגריה ונכנס לשטיבל חסידי להתפלל, אך מה נשתומם לראות כי אין זכר לחסידישע שטיבל ומתפללים שם יהודים מודרנים רחוקים מחסידות, ולא עוד, אלא שעל הקירות הודבקו מודעות על קונצרטים כולל תמונות נשים בלבוש שאינו הולם, מיד ניגש ותלש המודעות מהקיר לעיני כל, מיד החלו הגבאים לגעור בו 'מי מינה אותך בעל הבית על המקום?', ענה להם בתקיפות 'ומי מינה אתכם בעלי בתים על המקום?'.

נ.ב. 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' היכן יש ראיה מפסוק בתורה שבשנה מעוברת צריך לשמוח בשניהם? כנסו לגליו ותמצאו. 

בברכת שבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין