לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
2 מקרים מעניינים היו לי לאחרונה, אחד בתחילת הקיץ, והשני בשבוע שעבר, שניהם מאוד עודדו וחיזקו אותי, אבל לפני כן אספר סיפור משובב שמשם הסיפור התחיל.
לפני מספר שנים נסעתי לקנדה לחתונה, כיון שהייתי אמור לעשות שם גם בדחנות תכננתי לנצל את שעת הטיסה לנמנום קל, ולרווחתי, לבשתי טישרט ונעלי קרוקס.
עליתי למטוס שהיה חצי ריק, הצעתי לרעייתי שכל אחד מאיתנו ישב על ספסל שלם, כך יקל עלינו לנמנם.
קמתי ממקומי וחיפשתי ספסל ריק, ואת מי אני רואה באחד הספסלים יושב ומעיין בספר? לא פחות מאשר את אחד מגדולי וטובי הבדחנים, ובעיני, מלך הבדחנים, הלא הוא הרה"ח' ר' שלום קעסלער שליט"א, משגיח ומשפיע דישיבת באבוב בברוקלין.
את ר' שלום אינני מכיר אישית, למרות שפגשתיו בעבר, יודע אני שהוא איש מיוחד, מאיר ומקרין, שופע ומשפיע בשטף אדיר ועדין, שנון ונעים, גראמער ונואם בחסד עליון.
את כל זה ניתן להבין מהאזנה של עשרות שנים לקטעים מדבריו, בעיקר קלטות שבידח בחגי פורים בביהמ"ד באבוב בארה"ב, וחלקם אני יודע בעל פה מרוב חביבות.
ניגשתי אליו והצגתי את עצמי, הוא שאל אם אני אח של ר' אברהם ולהבחל"ח ר' שמעון קלצקין (חסידי באבוב) השבתי 'הן' ומשם השיחה החלה לזרום.
הוא כיבד אותי לשבת לידו, סיפרתי שאני בדרך לבדחנות, וכמובן שהוא גם היה בדרך לבדחנות בחתונה אחרת, והשיחה עברה מהר מאוד לדברי תורה, וארטים וחידודים מלווים בחיוכים משובבי לב החלו לנשב באויר, על כל ווארט משלי הוא ענה בשלשה מאוצרותיו והרגשתי בעננים תרתי משמע.
כמובן שבאותה טיסה כבר לא נמנמתי, אבל בהחלט היה שווה.
חז"ל אמרו 'כל אומן שונא את בן אומנתו' אבל במקרה דידן זה לא שייך, כי אני לעומתו כתרנגול בבני אדם, וכאשר המטוס נחת ולחצנו יד לפרידה ואיחולי הצלחה זה לזה, הביט ר' שלום על חולצת הטריקו והקרוקס שלי ופלט בחיבה עוקצנית: אני פוגש הרבה אנשים ש'אין תוכו כברו', אצלך זה 'אין ברו כתוכו'...
כל הסיפור הזה לא קשור לכאורה למאמר שתכננתי לכתוב, אלא, שכאשר התחלתי להקליד סיפור שהיה לי בביקורי בטורונטו, נזכרתי בסיפור הזה ואנצל את ההזדמנות לכותבו, מפני שאני אוהב להתחיל המאמר עם ענין שובבני וגם כי זו הזדמנות לספר על הסיומת של דברי ר' שלום שכבר שימש לי מספר פעמים בפגישות, ואולי יכול להועיל לכם גם, לך תדע?
וכעת לסיפור שהיה לי בטורונטו, וזה הקדמה לעיקר המסר שאני רוצה, שמראה כמה עניינים מתגלגלים כדי שמילה אחת טובה תגיע ליעדה.
ביום למחרת, יצאה רעייתי לקניות עם גיסתה ואני הלכתי לבית הכנסת, לתפילת מנחה גדולה, ואת מי אני פוגש שם? את ר' אהרן כהן שליט"א, אחרי שנים רבות שלא ראיתיו, וזה עורר בי נוסטלגיות, כשהייתי ילד הייתי משתתף מידי שבת בחברת תהילים בביכנ"ס סדיגורה ברח' עזרא בי-ם בניהולו של ר' אהרן (אח של הבאבא נחום) עוד לפני שבנו את הבנין ברח' שמואל הנביא, ביום בהיר הוא היגר לקנדה ומאז כמעט לא עלה בזכרוני, אותו ר' אהרן בדיוק, אותם תוים וקנייטשים, רק הזקן האדמוני הלבין.
אחרי מנחה, הזדהיתי בפניו ורציתי קצת לדסקס, אבל הוא הורה לי ללכת אחריו, הוא פתח דלת של אולם, ראיתי הרבה שולחנות ערוכים כיד המלך, יהודים ירושלמים שהגיעו לקושש קש לתבן להכנסת כלה וכו', את רובם זיהיתי או הכרתי, הם התיישבו מסביב לשולחנות ור' אהרן עומד עליהם ומשרת אותם כמלך בגדוד, ודוחק בהם, וואשט-זאך (טלו ידים) ומגיש ומכבד, ממש הזכיר לי תיאורים של ההכנסת אורחים של אשל אברהם אבינו, ור' אהרן לא ויתר לי, הזמין אותי לארוחה כיד המלך.
אמרתי לו שזה מיועד למשולחים, אבל הוא היסה אותי 'האק נישט אין קאפ' שב ותאכל.
נו, אני בכל זאת ירושלמי, אז מען גיט נעמט מען (אם נותנים תקח) ברכתי אכלתי ושבעתי ולראשונה הבנתי למה יש אברכים שכל כך נהנים לעסוק במלאכה הזו, (לא כולם כמובן), גם שמעתי שיג ושיח חדש, כתובות ומספרי טל' של דריוורים התעופפו שם, ומילים כמו 'קבלת קהל' וכו' קיבלו אצלי מימד חדש.
לאחר ברכת המזון ביקש ממני אחד המשולחים שאקפיץ אותו ברכבי ל'וועד הצדקה', שם פגשתי עוד כמה מכרים שהגיעו לגיל נישואי צאצאיהם ואז הגיעה הבונבוניירה.
בחדר הפנימי, ישב לו על כורסה האחראי על הועד, אברך חמד ור' נפתלי שמו, כשהבחין בי הוא זינק ממקומו וקרא לי פנימה והתחיל לדבר בעברית מצוחצחת, והבנתי מיד כי הוא ישראלי מבטן ומלידה, הוא למד אצל אחי בחיידר בירושלים ועשינו היכרות שבסופה סיפרתי לו שאני מוציא גליון 'מעדני הפרשה' והוא ביקש שאצרף אותו למנויים.
לפני כשנתיים, שבת אחת אני רואה את ר' נפתלי בביהכנ"ס בשכונתי. מה אתה עושה פה? שאלתי, ור' נפתלי מפתיע אותי שהוא היגר מטורונטו לליקווד ומתגורר כאן.
עד כאן היתה רק ההקדמה לעיקר הסיפור:
בתחילת הקיץ השנה, אני מקבל אימייל מיהודי שמקבל את הגליון באימייל, ומספר לי שהוא מתגורר בטורונטו, ומתורת 'אל תמנע טוב מבעליו' הוא רוצה לספר לי את הסיפור הבא: לפני כשנה כתבת מאמר המצורף ל'מעדני' וסיפרת על ביקורך בארה"ק ושאברך ניגש אליך וציטט לך את דברי האריז"ל כמה צער יש לשכינה מכל מחלוקת וכמה שפע מחכה למי שקוטע את שרשרת הקפידא, וסיפרת שהלכת לבקש מחילה מאלו שציערו אותך ונלחמו נגדך והרסו את פרנסתך וגרמו לך להגר לחו"ל וכו'.
הקורא ממשיך וכותב: קראתי את המאמר בשקיקה ומרוב התפעלות החלטתי לשתף את זה לאחרים ושלחתי אותו לכמה חברים ובני משפחה, וחשבתי שבזה תם הענין.
השנה לקראת פסח, נסעתי לאמי תחי' לליל הסדר, אחרי התפילה ניגש אלי אחד מהמתפללים ושואל לשלומי ומברר אם הכל בסדר עם אמי תחי'? אם היא בקו הבריאות וכדו'? שאלתי אותו למה אתה חושד שקורה משהו? אני לא יודע מכלום, אולי אתה יודע משהו שאני לא יודע?
מספר לי אותו יהודי כי משהו משונה קורה לאחרונה עם אמי, היה לה שכנה שפרץ ביניהם סכסוך לפני 20 שנה וכבר שני עשורים שאין ביניהם שום קשר, ממש איבה, משהו שכל השכונה יודעת מזה, ויש לזה השלכות מרחיקות לכת, היא לא תבוא לשמחה באותה שעה שאותה שכנה תהיה שם כדי לא להיתקל בה, ולפני כמה שבועות אותה שכנה חיתנה ואמא שלי הופיעה בחתונה ואיחלה מז"ט עם חיבוק חם, וע"כ סברו שאולי זה סוג של חשבון נפש שאנשים עושים בעת צרה כשמתחילים לראות את האופק ומנקים שולחן והבלי העוה"ז מקבלים פרופורציות.
אמרתי לו כי אני בהלם ושמח על מה שהוא סיפר לי, כי הסכסוך הזה אכן מעיב עלינו שנים רבות, נושא כאוב, גדלנו עם זה בכאב, היה אסור לנו להזמין מישהו מאותה משפחה לביתנו, אמי סבורה שנעשה לה עוול שאין עליו כפרה ואכמ"ל, אך אין לי מושג מה הרקע לשלום הזה, לא חלמתי אי פעם שיתכן שיהיה שלום ביניהם בגלגול הזה.
כשבאתי הביתה לעריכת הסדר, גיששתי בעדינות ושאלתי את אמי מה הסיפור עם השכנה? ענתה לי אמי: מה זאת אומרת מה? זה אתה!, אני? כן אתה! שלחת לי אימייל עם סיפור ממישהו שטס לארץ לבקש סליחה ממי שפגע בו כי זה גורם צער לשכינה וגורם נזקים וקפידות גם למותקף ולכן יזמתי בקשת מחילה מהשכנה על כל השנים שהקפדתי עליה ואף הלכתי לחתונתם והשתתפתי עם מתנה.
עד כאן סיפר לי הקורא באימייל, חתם את שמו, איני מכיר ואיני יודע מי זה, הודיתי לו על הסיפור, שמחתי שזכיתי שבעקבות מאמרי הרביתי שלום בישראל וזהו.
בבית כנסת אני פוגש את ר' נפתלי הנ"ל והוא אומר לי כי גיסו סיפר לו שהתכתב איתי באימייל. מה מתברר?
כשר' נפתלי היגר מטורונטו, העביר את משרתו בועד הצדקה לגיסו, שלמד מהר את המקצוע ובמסגרתו גם התחיל לעבור על האימיילים המגיעים לועד, בתוכם גם הגליון 'מעדני הפרשה' והמאמר שכאמור חיברתי אותו למנויים בשעתו, ר' נפתלי מודה בפני והתנצל (לא צריך, עניתי) כי הוא היה מאוד עסוק ובמשך השנים כמעט ולא היה מקדיש את הכמה דקות לקרא את האימייל, אך המנהל החדש, כן קרא, ואף העביר לאמו את אותו מאמר רלוונטי שגרם לסיים סכסוך בן 20 שנה ולעשות נחת רוח לבורא.
ולמה נזכרתי השבוע בסיפור הזה שכבר ידוע לי מלפני חצי שנה?
כי השבוע בסעודה שלישית מספר לי אחד המתפללים ב'שערי תפילה': בשעתו, קראתי את אותו המאמר ושמר אותו במועדפים (שלא נצטרך, כדבריו) והשבוע נודע לי על סכסוך שפרץ בין 2 חברים שלי והאוירה מאוד התכערה ביניהם, ובתגובה שלחתי את המאמר הנז' לחבריי המסוכסכים ובאותו ערב, ליל שישי האחרון הם שלחו לו סלפי איך שהם יושבים יחד על צלחת טשולנט עם חיוך נעים על פניהם ומציינים לי שזה בזכותי. (חבל שאין לי את המכשיר עלי להראות לך את הסלפי הזה, הוא סיים).
השמאל ועושי דברם התקשורת, מאוד אוהב את צמד 'מילים יכולות להרוג', כמובן רק כשזה משחק לטובתם. אמנם מקור הדברים בחז"ל שאמרו 'מות וחיים ביד הלשון'.
עלינו לזכור כי מרובה מידה טובה ממידת פורענות, ואם מילה יכולה להרוג, עאכו"כ שמילה יכולה להחיות נפשות ולגרום כל מיני טוב בזה ובבא, הסבתות אמרו 'א פאטש פארגייט א ווארט באשטייט', (סטירה חולפת, מילה נקבעת).
ו-2 הסיפורים הללו יוכיחו, ומי יודע עוד כמה אנשים השלימו בזכות זה ורק בעלמא דקשוט זה יופיע בחשבון שלי ואולי זה יעזור במשהו להכריע את הכף לזכות.
מכאן גם מסר לקוראים, קראת מאמר מרגש? סיפור עם מסר? תעביר אותו לחבר, אף פעם אינך יודע עד היכן הדברים יכולים להתגלגל.
נ.ב. בימי החנוכה אמרנו את 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' שקשור לחנוכה, אך מרומז שם גם החג שאחריו ה"ה פורים וכל הימים שביניהם, כנס לגליון ותיווכח.
שבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.