אקדים ש'בזיונות' אינו דבר רע, זה עושה רק טוב, השאלה אם בחיים או אחרי שמתים, ובכל זאת גדולי אמת מי שהבינו ענין העריכו את הבזיונות, ומי שעברו אותם בחייהם עתידם מובטח. בצדק אמר מרן הגראי"ל שטיימן כי מי שלא זכה שיכתבו פשקווילים נגדו אינו גדול אמיתי. לכן כאשר אני כותב כי זכה ל'בזיונות' הכוונה כאן למה שהוא חיפש בחיים, 'כבוד' היה כל חייו ולא רק שלו, רוב רובם של הליטאים רוצים להיות 'גדולים' בשביל כבוד, כאן החורבן של בני התורה בדורנו. גדולים אמיתיים ברחו מן הכבוד, וכאשר כינו אותם בכינויי כבוד לא אהבו זאת, או שהגיבו כפי שצריך להגיב. ראינו כאן בבלוג לאחרונה איך שהגרש"ז אויערבך זצ"ל הגיב כאשר הזמינו אותו לדבר כינו אותו כ'גדול' הוא לא אהב זאת, ולא שכחנו את מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל כאשר כינו אותו 'הגאון' טען כי זה כינוי של בזיון, מפני ש'גאון' הוא תפוח אדמה, והביא ראיה מן הכתובים ומן התפילה
מי שילמד את חייו של ר' אשר דויטש מראשי המחבלים הליטאים, לא יראה בה לכאורה דבר חריג, רוב רובם של בני הישיבות ובמיוחד אלו שמתקדמים בעולם הישיבות ממתינים ליום שילבישו 'פראק' ו'המבורג', הם רוצים שיכנו אותם 'ראש ישיבה', ולא מסתפקים בכך, הם רוצים לומר 'שיעור כללי' שזה מעלה אותם עוד דרגות, כשהם מגיעים לאירוע הם אוהבים שמושיבים אותם הכי למעלה והכי במרכז, זה כל חייהם, הם משקיעים את כל זמנם וכוחם למען ה'כבוד', אבל כל זה אינו חיסרון דווקא אצל ר' אשר דויטש, זו מחלת כמעט כל ראשי הישיבות בדורות האחרונים
להבין את הדברים צריך לשמוע את ראש ישיבת טעלז הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, הוא ציוה לקבור אותו בחלקה פשוטה חלילה לא בחלקת הרבנים הוא גם לא רצה להיות קבור לצד ראש ישיבה, הוא ביקש שיקברו אותו ליד מלמד דרדקי. גדולים אמיתיים הבינו כי כל ענין הכבוד הזה הוא גאוה וגאוה וגאוה, ומי שרוצה להבין מה זה גאווה עליו לשמוע את מרן הגראי"ל שטיינמן אשר הרבה פעמים הסביר כי בעייתנו זו ה'גאוה', ולא כאן אכנס לזה מפני שאני מבקש להגיע לתוכן הפוסט מה קרה למי שחיפש כבוד כל חייו, איך סיים את חייו עם מצב שהוא כל כך רחוק מכבוד עד כדי שיתכן וייאלצו - על פי הלכה - להוציאו מן הקבר ולהעבירו למקום אחר
כאשר אדם הולך לעולמו פותחים קבר שבדרך כלל קונים עבורו. גם מי שלא היה לו קבר מחייו קונים ביום הפטירה עושים קנין להבטיח כי הקבר שלו. אבל שיפתחו תשע קברים לאדם אחד, דבר כזה לא שמענו מעולם. קרה משהו שירשם בהיסטוריה, מי שכיהן כמנהיג לא ראש ישיבה - מפני שהרב מרקוביץ לא איפשר לו לכהן כראש ישיבה ואסר עליו לומר 'שיעור כללי' הוא ביקש לשמור על העמדה הזו לעצמו - כאשר ליוו אותו לקבורה עדיין לא ידעו היכן יקברו אותו. מתברר שבאותו יום קנו קבר בבית החיים של ויזניץ, עשו עסקאות וקומבינות בפונוביז', קבוצה אלימה פתחה קברים במקומות אחרים, וזאת לאחר שסוכם היכן יקברו אותו בהסכמה עם הרב כהנמן. אבל היו מי שהחליטו שגוזלים את המקומות שנקבעו לראשי ישיבת פונוביז' ושמורים להם בקנין, ודווקא שם בקבר גזול קברו אותו. הקבורה נעשתה בדרך פראית כאשר יש הטוענים שקברו אותו בצורה הפוכה רגליו לא לכיוון ירושלים, לא אכנס כאן לפרטים, מפני שזה נושא שמי שדואגים לטובת נשמתו צריכים לברר על פי הלכה מה עושים במצב הזה. במכתב שנכתב לבית המשפט שם ברור כי קברו את ר' אשר דויטש באלימות ובאי הסכמה של הבעלים, ובמקום שכבר נקבע מזמן למישהו אחר שחי עמנו לאויו"ש, אין זה פשוט כלל מדובר בסבך של בעיות, ופוסקים מומחים חייבים להכריע בשאלה הזו. אבל איך שלא יהיה, הסיפור הזה יכנס לספר ההיסטוריה מפני שר' אשר דויטש שהיה מן המפלגים את העולם הליטאי, מי שירד לחייהם של כל כך הרבה ובמיוחד בחיי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהשבוע היה היארצייט שלו, נקבר בבזיון שכזה
שימו לב מה ההבדל בין גדול אמיתי למי שלחם כל חייו רצה להיות 'גדול'. הרב שטיינמן ציוה שלא לכתוב כלום על מצבתו, הוא ברח מן הכבוד, בצוואתו ביקש שיקברוהו מהר אפילו אם בהלוויתו לא יהיו יותר ממנין, ואילו כאן ביקשו לעשות לו כבוד גדול כשאיפת חייו, והסוף נגמר בצורה שאף אחד לא מאחל לעצמו
כואב הלב שיהודי צריך להיקבר בצורה שזו. ללא כל קשר ומחלוקת אידיאית, אסור שדברים כאלו יקרו, ואי אפשר לנהוג באלימות כזו, מפני שבסופו של דבר לא עושים טובה לנפטר. אין לי ספק שאם היה יודע מראש כי זה מה שיקרה היה מצווה לקוברו בויזניץ כפי שנקברו שם עוד מבני משפחתו
חיים שאולזון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.