יוסף בן מתיתיהו בן גוריון הכהן

מאת: חרדי בעולמו

 

אחרי כותבי כאן על העובדה שבימינו, סופרים חרדים נוהגים, מתוך יר"ש כמובן, לשנות בדיבורם ולספר את אשר מועיל (להבנתם, או לשיטתם), מתבקש להסתכל על הדברים במבט קצת יותר רחב. רק שקודם לכן, אשלים במילים ספורות את הדיבור לכבוד מכובדי הבעלזר.

אם יש את נפשך לדעת אם הכותב אכן אובייקטיבי או לא, חפש היכן כן מצא טעות או כֶּשֶׁל בהנהגת הרב'ה. אם תוכל להצביע על מקום בו הוא כותב הרב'ה שגה במשהו (ולא שהתבלבל לו לרגע אם נפגש עם אליהו הנביא או אלישע...) אז אולי דובר אמת הוא. אבל אם לכל אורך דרכו של 'גיבור סיפוריו' הוא תמיד צודק, רואה למרחוק וכדו', אז כנראה שהסופר שייך למחלקת צדיקית אחרת, כמדובר פה כמה פעמים.

עוד הערה, מתנה למחפש האמת. הויכוח היחיד בו אני מרוויח משהו, הוא הויכוח בו 'הפסדתי'. כן, כל עוד אני יוצא 'צודק' בויכוחים שלי, יצאתי נקי כמו שנכנסתי. רק אם 'הפסדתי' את הויכוח, פירושו הוא שהרווחתי משהו. ודו"ק.

שאלת מידת מהימנותם של רושמי קורות העיתים, מונחת לפתחו של כל קורא היסטוריה בר דעת. אין ספק שיש כותבים יותר מהימנים ויש סופרים פחות מהימנים. הבעיה מֻכֶּרֶת מראשית כתיבת ההיסטוריה (תקופת יוון). יש כותבים שמנסים לשקר מבלי שיבחינו בכך ויש שמרמזים שכותבים 'כפי שידוע להם'.

יש סוּגַת כתיבה שבאופן עקרוני בוחרת ומעדיפה את תוצאת כתיבתם ופחות את הדיוק העובדתי. מֻכֶּרֶת  'העיתונות המפלגתית' (כיום כבר פחות. בעבר מי שנשא את כתר העיתונות הזו היה ה'פראבדה' של מוסקבה. כיום זה מן הסתם 'המודיע'. באותו 'גן עדן' ישבו, מן הסתם, כמה ממיטב סופרינו ז"ל)

הדוגמה של יוסף בן מתיתיהו בן גוריון הכהן (המוכר גם בכינויו 'יוסיפון', 'יוספוס פלביוס'), היא אולי המלמדת ביותר. האיש היה היסטוריוסוף, כתביו משולבים בעובדות היסטוריות ובהתפלמסות עם אחרים. הוא אפילו כתב ספר ('נגד אפיון') שכולו נועד להתווכח עם אפיון - שכנראה היה מראשוני האנטישמים בעולם. דרך זה הִרְווַחְנוּ   את סיפור ההיסטוריה שלנו, כפי שיוסף כתבו. אגב, גם שם יש בעיה, משום שחלק מהדברים שכתב, 'אינם נכונים', לפי מה שידוע לנו. דוגמה פשוטה ומפורסמת יחסית היא ידיעתנו מחז"ל שטיטוס, שר"י, שרף את ביהמ"ק ואילו יוספוס כותב שחייל סורר זרק לפיד, בניגוד להוראותיו של טיטוס. צריך לזכור שיוספוס נכנע לרומאים וחי ברומא ושם כתב את ספריו ולכן נחשד שֶׁיִּפָּה את המציאות, לטובת מְאַמְּצָיו ואנשי חסדו.

חכמינו לאורך הדורות דווקא סמכו עליו. רק במקומות אחדים, בהם כתב בהיפך מהמסורת ומהמקובל, ואחרי שטרחו, בלא הצלחה, לישב את הסתירה, כתבו שטעה (לרוב הניסוח הוא 'תלמיד טועה כתבם' וכדו'. כלומר, שהבעיה היא בהעתקה או בתוספת של מישהו מאוחר.

דוגמה קיצונית. יוספוס כותב שעד תקופת מתיתיהו החשמונאי ההלכה הנהוגה בישראל היתה שחילול שבת אסור, גם במצב של פיקוח נפש (כמו שנהגו בגולת אתיופיה, עד בואם ארצה וכן נהגו הקראים). לדבריו, צ"ל שהלימוד של 'וחי בהם' (והדרשות האחרות שם) הינו דרש מאוחר שֶׁחֻדַּשׁ בבית מדרשם של החשמונאים. חכמינו לאורך הדורות דחו מכל וכל דעה זו!. אותה עדות (שהיוונים כבשו את ירושלים בהתחכמם לכובשה בשבת, בעת שהיהודים מְנוּעִים מהילחם) מצויה גם בכתבי היסטוריונים יוונים, אבל אותם קל בהרבה לדחות. את יוסיפון דחו, רק כשלא היתה ברירה. זה המקום להעיר, שלשיטת האברבנאל והחיד"א, יוסיפון היה תנא ופליג.

כלומר, שהמתח בין דבריו של מישהו כִּמְסַפֵּר עובדות אובייקטיביות לבין המקום שהוא מערבב את דעתו או גישתו, מוכר וידוע זה רבות בשנים. בדורות האחרונים נעשה מאמץ לעשות סדר במקורות ולהחליט מה לקבל ומה לדחות. אבל, כל זה מדובר מבחינה היסטורית ארוכת טווח. על כל השאר, נהגו לספר כְּעֻבְדּוֹת, את מה שטוב ותורם לטוב (מסוג 'האמת עפ"י הרב דסלר זצ"ל').

כשמגיעים לדורותינו שלנו, הדברים נהיים חריפים בהרבה. כבר לא מדובר על העלמת עין מחיסרון כזה או אחר, או בַּיִּפּוּי עובדות על 'גדולי האומה', אלא על סיפורי באבא מעייסס מומצאים ומופלאים לאין קץ. סטאלין היה 'שמש העמים' בעודו רוצח עשרות מיליונים מבני עמו. גם אחיו לערכי הקומוניזם, מאו-טסה-טונג, טבח בעשרות מיליונים בסין. שניהם שחו נגד הזרם בנהר לאורך קילומטרים, צדו דובים בידיים חשופות וכדומה מעשי גבורה לאין קץ. כיום נותר רק 'גיבור מוחלט' אחד כזה: קים ג'ונג און בצפון קוריאה. כנראה ירידת הדורות...

המקבילה של זה אצלנו, היא בסיפורי המעשיות המופלאים על גדולי וצדיקי עולם. בעבר, העוילם החסידי היה ממש שבוי בסיפורי בדים אלו, כיום יש קצת שיפור, אבל עדיין באבא מעייסס הם דבר מקובל, אם הם מסופרים על 'צדיק' כלשהו ואם לומדים מזה משהו טוב. הדבר הנורא הוא שמדפיסים את זה בפורמט כאילו אלו ד"ת. לדאבון לב, האמונה בסיפורי בדים ובמופתים מופלאים, הפכה להיות אבן יסוד ואבן ראשה ביהדותם של רבים.

כפי שכתבתי כאן לא אחת, דעתי הקטנה נוטה שבהעמדת היהדות על סיפורי בדים, אנחנו מפסידים (מלבד את עצם היהדות הקדושה והנכונה) את מיטב הנוער שלנו. כשאנחנו מעמידים אותו בפני בחירה בלתי אפשרית, בין להיות 'שוטה', לבין 'כויפער', דווקא הנבונים והאמיצים יותר, יבחרו בצד שכנגד.

אובדן נוראי זה, אינו כורח המציאות. הוא לא נובע מפיתוי חיצוני. הוא נובע מבפנים. מיושר הלב שלא יכול לחיות עם שקרים ובאבא מעייסס. אנא, תפסיקו לספר סיפורים חסרי שחר ודעת. הֶרֶף. הצילו לנו את הנוער - ואת היהדות.

 

חרדי בעולמו