שלום וברכה מורי ורבותי!
שעת חינוך ההורים שבינינו, שבזכותה נזכה, בעזרת ה', לילדים מחונכים.
מאיזה גיל מתחילים לחנך את הילד?
כלומר, מתי מגיע השלב שבו אנחנו אומרים: "זהו! צריכים להתאפס על החיים, צריכים להתנהג בצורה נאותה ויפה כי הילד מתחיל לקלוט, וצריכים להתנהג יפה לצידו"?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
הרבה לפני שהילד נולד, ההורים צריכים להיות בני אדם.
אבל גם ברגע שהוא נולד והוא נמצא שעה אחת כאן באוויר העולם, כבר אז ניתן לחנך אותו.
ואני רוצה להסביר את זה בפרוטרוט.
ילד שבוכה ורואה שאף אחד לא ניגש אליו, למרות שמשהו באמת מציק לו, הוא מקבל הכרעה שהעולם הזה הוא עולם ללא צדק, עולם ללא רגישות, עולם שבו כדי לקבל משהו צריכים לצרוח במלוא הגרון עד אשר האבא והאמא מאבדים עשתונות, ומבינים שכבר אין ברירה וצריכים לקבל ולטפל בו.
הרבה יותר גרוע ילד שלאחר שישאג במלוא גרונו יקבל סטירת לחי מההורים,
אז הוא מבין לחלוטין וסופית שהוא נולד לתוך גיהינום, כאן בעולם הזה.
לעומת זאת, ילד שרואה שמרימים אותו, מתייחסים אליו ומרעיפים עליו חום ואהבה,
וגם אם זה לא מספיק חינוכי לדעות מסוימות להרים את הילד, עדיין שמים עליו יד ומראים לו שאנחנו נמצאים איתו יחד ולא מזניחים אותו,
כבר מעכשיו הוא קולט ומבין: "אני נמצא בסביבה טובה, יש כאן תגובות נכונות, גם אני הולך להיות אותו אחד שמגיב תגובות נכונות לכל מה שסביבי".
אין רגע שבו אנחנו אומרים: "הילד לא קולט, לא מבין, ואין מה לחנך אותו".
מהשניה הראשונה, ככל שיראה הילד את הצדק השורר כאן בעולם, הוא יהיה חלק מאותו צדק,
וככל שיראה, חס ושלום וחס וחלילה את ההיפך, הוא יהיה חלק מאותו היפך.
אנחנו אמורים לדאוג לכך שהילדים לרגע אחד לא יחשדו בנו כהורים כלא אכפתיים, ככועסים או כלא אוהבים.
גם במקרה הכי גרוע בו צריך לחנך את הילד, להביע כלפיו דברים נזעמים, עושים זאת עם חיוך ולאחר שלושים פעם בהם מסבירים לילד עד כמה אוהבים אותו, ועד כמה דווקא בגלל זה מתנהגים אליו בצורה קשוחה ויפה שכזו.
בהצלחה רבה לכולנו באחד מאתגרי החיים המשמעותיים והמרווים בנחת ביותר,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.