על מה איני כותב כאן

מאת: חרדי בעולמו

 

הקדמה נחוצה. בראש  מאמרי כאן מתנוססת  כותרת משנה,  מאת: חרדי בעולמו  כותרת זו משמשת 'תמרור אזהרה', לאמור, לפני שאתה קורא, שים לב שאלו דבריו של 'חרדי בעולמו' ואם חפץ איכות חיים אתה, מומלץ לך לעבור לפוסט הבא.

אז מי שקורא שורות אלו עבר כנראה תמרור זה ולכן עלי לשים כאן אזהרה נוסף:. זהו פוסט חפרן למדי. אני נכנס בו לדקויות שייתכן שמיותרות לך. לכן, הגם שאני תמיד נעלב ולוקח אישית את העובדה שאתה מדלג על דברי, הפעם אקבל זאת בהבנה. גם את עצמי עייפתי קצת.

אחרי כותבי כאן (גמ"ח חולצות משומשות') על מצוות ברות מזל ועל מצוות חסרות מזל (שהמציאות היא שיש מצוות ואיסורים -  גם דאורייתא ממש - שמשום מה לא נשמרו ע"י כלל ישראל ולעומת זאת זאת מצוות אחרות, שמחמירים בהן הרבה מעבר להגיון ההלכתי שלהן), כתב כאן יהודי יקר כמה טצדקי מדוע כיום לא מקיימים את ההלכה לקרוע הבגד בבואנו לערי ישראל/ירושלים/מקום המקדם. ע"ש ותמצא נחת, או חיזוק לביקורת (איש כפי הגישה שיביא איתו לדיון).

בסופה של כתיבתו הוסיף היקר הנ"ל שתי עצות איך בכל זאת לקיים המצווה.

האחת הנה שמשרד הדתות ישים שם חולצות מאלבד, כדי לאפשר לאנשים לקרוע והשניה היא שיאפשרו ליזם כלשהו למכור חולצות זולות מאוד ('חמש שקל', כהצעתו) בכניסה לכותל, כדי שניתן יהיה לקיים את המצווה.

ושם הוסיף:  "ולדעתי הרעיון השני לא יהיה ליצנות כשבן אדם יתעורר שבעצם צריך לקרוע על החורבן"

אם הבנתי נכון את הכותב, הרי שהוא מעלה חשש שהפיתרון שהוא מציע נראה כ'ליצנות' ולכן הוא טוען שעדיין יש ערך לקיום המצווה בדרך זו, כיוון שבכך לפחות יתעוררו לחשוב שבעקרון צריך לקרוע על החורבן (מעין 'זכר להלכה' . אכן יש דברים שנותרו כ'מזכרות מהלכות קדומות'. מקווה לזכור לכתוב על זה).

על הנושא של עקיפות הלכה וה'ליצנות' שבדבר ועל ההשלכות הלא מודעות על כל קיום המצוות שלנו, בכך שאנחנו עושים את המצוות ל'ישראבלוף' עוד אכתוב כאן, מן הסתם. הפעם אבקש לעורר מחשבה על הצד השני של 'המצאת מצוות' השכיחות במחנינו.

בראשית דבריו הביא הנ"ל את הטצדקעס הרגילים הנהוגים במקרים כאלו ('וללמד זכות על העם שאינו מקיים מצווה זו, נראה ליישב כך וכך'). צריך לשים לב שברגע שאתה מעלה את האפשרות שהמצווה אכן 'נמוגה מעצמה' אז מגיעים לצד השני של המשוואה. אם אין מצווה לקרוע, אז הקריעה הופכת איסור, משום שזה ממש בל תשחית. נכון שגם בזה נאמרו אין סוף תירוצים למה לא שומרים מצווה זו, שעיקרם הוא שאם יש לי סיבה לקרוע, אז זה כבר לא 'השחתה'. תירוץ יפה ומצוי, רק שחסר יושרה לכאורה, משום שבזה אִיַּנּוּ את כל האיסור של 'בל תשחית' שהרי אין מי שעושה משהו בעולם בלי סיבה ואם הוא מצא סיבה לעשות את זה, אז זה כבר לא 'בל תשחית'. העולה מתירוצים כאלו הוא שהאיסור יהיה שריר וקיים רק אם ישחית מבלי משים, אבל אז יפטר מדין 'מתעסק' וכו'.

כדי לתמצת, אומר זאת כך: אם יטען גודע העץ שהוא נהנה מאוד מהצליל של המסור הגודע, או מצליל  נפילת העצים, הרי שלכאורה הותר הדבר - ולמה, בעצם, לא תועיל לו ההנאה מהטלת המצור על אויביו להחשב כהנאה המעקרת בל תשחית?? (ואולי באמת משרד הדתות יצטרך לשים עצים קטנים מפלסטיק, או 'בחמש שקל', כדי שנזכור שבעקרון אסור לגדוע עצי פרי).

מעין הערה זו הערתי שם לגבי המציאות שכולנו מברכים ברכות לבטלה כשמברכים על דבר שאיש כבר לא מתרגש ממנו. אף אחד לא מתרגש ומתפעם מהרימון בראש השנה. יש שאפילו שונאים רימונים ואוכלים אותו רק בראש השנה, כי ככה כתוב בהלכה ועל אכילה-גסה זו מברכים 'שהחיינו' בזמן שעל פי ההלכה הפשוטה קרוב לוודאי שהם פטורים אפילו מברכת 'העץ'.

מה שבקשתי לחדד כאן הוא הערה אגבית שהערתי בכתיבתי הנ"ל, שאנחנו פועלים כמו רובוטים ועושים דברים סתם כי ככה הורגלנו. איני יודע אם זה בהגדרת 'מעשה קוף' או בהגדרת 'מעשה אבותינו בידינו' (כי אבותינו באמת התלהבו מפרי חדש וכן היתה סיבה לברכה). כיום אתה צריך בירור אחר בירור כדי לדעת אם זה מהעונה החדשה או שזה הוצא עכשיו מהאיסום בקירור. איני מכיר מישהו שמתרגש מפרי חדש ואם מישהו חש רגשות התפעמות מפרי (וכמעט בגד) חדש, הרי שהוא זוכה באמת בקיום מצווה נדירה.

היותר סביר הוא שהעם ימעיט וילך בברכות לבטלה אלו ואחרי זמן יכתבו 'הפוסקים' את הטצדקעס למה אין נוהגים כיום לברך שהחיינו על פרי ובגד חדשים וכו'. גלגל חוזר בעולם. רק בספרי ההיסטוריה החרדיים יהיה כתוב בעוד מאתיים שנה ש'גדולי ישראל בראייתם הרחוקה והארוכה הנהיגו את העם שלא לברך וכו' '. הכל כמנהג ההיסטוריוגרפיה החרדית הרגילה.

הנושא שבקשתי לדון בו הפעם הינו בשולי שולי הדברים הוא הציפיה שמשרד הדתות יעמיד לנו אמצעי איך לקיים/לעקוף את ההלכה. אבל, בגלל שהכברתי כבר מילים על מה איני כותב, נראה לי שנסתפק בכך הפעם.

 

חרדי בעולמו