הכוח, הכבוד והכסף. למי המלוכה?

מאת: חרדי בעולמו

 

ימי אלול מקשים עלי לכתוב. מִשֶּׁכְּבָר, מֻרְגָּלֵנִי שבימים אלה, צריך לתת את הדעת יותר פנימה, מאשר החוצה. גם שלא בימי אלול, עלי לגרור את עצלותי מִמֻּרְגְּלוֹתַי הסדורות ולהניע את אצבעותי למקלדת. בימים אלו, כְּבֵדוּת אצבעותי גוברת וכל מילה נשקלת במילת השתיקה שכנגדה.

יחד עם זאת, קשה עלי להסיר מעל צווארי את שלקחתי על עצמי ומוכרחני לכתוב מידי פעם (מעבר למה שהפקדתי בִּמְגֵרוֹתָיו  של ר' חיים). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניו. אמן.

עוד ימים ספורים נעמוד לפני בורא עולם ונשתדל להמליכו עלינו. ידוע לכל, שהגם שר"ה הם ימי הדין לאדם ולמדינה, התפילות נִתְקְנוּ אך ורק להמלכתו יתברך עלינו ועל העולם כולו. תפילתנו-תקוותנו היא, שבדרך המלכתו עלינו, נדע כבר מה לעשות באותו עולם מתוקן אליו אנחנו חותרים. אמן במהרה בימינו.

אבל, החכם עיניו בראשו לראות את הנולד ולידע שאחרי ר"ה יבואו ימים שאינם ר"ה וששם נדרשת מאיתנו עשיה מסוג אחר. לא תחינה ובקשת ס"ד להמלכתו יתברך, אלא עבודת יום יום לעשיית רצונו בלבב שלם. במסגרת זו אבקש לשוב ולדון בנושא שכבר העליתי פה כו"כ פעמים והוא: הסרת האחריות מעלינו ומסירת גורלנו ואחריותנו לפקודתם של אחרים.

בידוע שמה שמניע את העולם הם שלשת הכפי"ם: הכסף, הכבוד  והכוח. לא אנסה לשנות סדרי עולם וגם לא אתחסד לטעון ש'אצלנו מה שמניע הכל זה רק יר"ש' וכדו' שטויות מצויות ומקובלות, אלא אטען שאיננו עבדים לכך ושעדיין יש עימנו מקום לדין.

אמנם, גם אם גזירת עולם היא על האנשים להיות תחת שלטון שלשת הכפי"ם הנ"ל ולהיות מוּנָעִים מכוחם, עדיין יש מקום לבעל דין לזכות בדין אם יוכיח שהוא מנסה, לפחות, לסדר את העדיפויות ביניהן.

תמיהה-בעצם היא השאלה מה מניע את מה. האם תאוות הכבוד דוחפת אנשים לתאוות השלטון, או שתאוות השלטון דוחפת אנשים לתאוות הכבוד. מהנראה הוא שתאוות הכסף הנה עצמאית יחסית וְהִנָּהּ התומכת בשני השיגעונות האחיות. כמעט ולא נמצא מישהו שאינו נגוע בתאוות הכסף, גם אם איננו רואים עליו רדיפה ישירה אחרי הכוח או הכבוד.

הנראה הוא שרוב בני אדם רְדוּפִים ע"י התאווה לכוח. הנה עינינו רואות שרבים נכספים להיות בעמדת שליטה ושלטון ואין מאשפזים מי שרוצה בכל מאודו להיות ראש ממשלה וכדומה. הגם שלפי השכל הישר, כל בר דעת אמור היה לברוח מאחריות כזו כמטחווי קשת. וכי איזה בר דעת בעל מצפון ירצה להכניס את עצמו לספקות תדירות של נפשות? הרי תפקידים בכירים כרוכים בהכרח, בקבלת החלטות על חיי אדם. אמנם, מי שגורלו התאכזר אליו וְשָׂמוֹ בתפקיד כזה, אין לו יכולת לברוח מהאחריות, אבל מי המשוגע שיבקש להיכנס למצבים כאלה?? והנה, חזון נפרץ הוא שאנשים מבקשים - ועושים מאמצי על - להכניס עצמם למצבים קשים נפשית ומצפונית והעוילם אינו מאשפז אותם.

מהנראה, ששלטון תאוות השלטון כה חזקה על אנשים, עד שהדבר 'מתקבל בהבנה' (מודה, שלא אצלי).

העוילם אומר שמי שיש לו כסף, קונה בו כבוד וכוח. אמירה כזאת שמה את הכסף כמניע לשותפיו והוא נשאר רק ברקע.

דרך הנהגת העוילם, נמצאת בעולמנו הפנימי יותר, במשולש הכוחות: עסקנים, רבנים, גבירים. בעולמנו הסדר הרשמי לפחות מסודר יותר. מוסכם על כולם שהרבנים בראש, והעסקנים הם המוציאים לפועל של רעיונותיהם וכוונותיהם של הרבנים, וזאת במימון הצלע השלישית: בעלי הממון.

איני כדאי להתווכח עם העוילם ומן הסתם יש אמת באמירת העוילם. אבל במבט עמוק ובוחן יותר עולה שבעצם, אם לא ניתן עצמנו למשיסה, אם לא נפקיר את דעתנו בידי פרסומאים (יוצרי הבלוף של השילוש הלא קדוש דלעיל) נוכל לפעול בעולם באופן טוב יותר, כפי שמן הסתם נדרש מאיתנו.

כיום, ברירת המחדל של מי שזכה בכסף (ואיני מדבר בגבירים דווקא. כלל וכלל לא. אין כל מִתְאָם בין בעלות על כסף לבעלות על הדעת) היא להישמע להוראותיהם של מי שהפרסומאים הכתירו כ'גדוילים'. מי שמכיר ויודע איך מתמנים בדורנו להיות 'גדוילים' ומי שמכיר את המציאות בשטח יודע שיש גדולי תורה ויראה שאינם נמנים על מומלציהם של הפרסומאים. בימי חיי זכיתי להכיר (ואפילו להיות קרוב עם) כמה מהם. מי שזה נוגע לו, ידע למצוא את דרכו.

הדבר החשוב ביותר הוא שלא להפקיר את הדעת. לא לפטור עצמנו בטענה, שיש אחרים שיודעים יותר טוב מאיתנו, מה נכון ונחוץ ומה אפשר. הדבר הזה מוכחש מהמציאות (ראה גם ערך שרה שנירר ובית יעקב) ויכול לשמש כ'סעיף פטור', בדין של מעלה, רק כתת סעיף למי שֶׁמַּשְׁטֶה את דעתו בכלל.

זה המקום להעיר שֶׁבְּהוֹלְכֵנוּ אחר הפרסומאים, השתכנענו ש'קופת העיר' (לסוגיה) הִנָּהּ קופה שמנוהלת הכי טוב והכי נכון. איני מכיר כדי להעיד על סעיף זה, אבל בהכירי את השו"ע, יכולני להעיד שחלוקת הממון שם ממש נוגדת את ההלכה. לפי ההלכה המדרגה הגבוהה ביותר בצדקה זה להטיל בכיס עם העני. כלומר, לעשות פעולות שיאפשרו לעני לצאת מעניותו. פעולות קופת העיר הפוכות לגמרי. הם עוזרים כמעט רק למי שמבטיח שלא ידאג לפרנסתו גם בהמשך הדרך. ממש היפך ההלכה, ועוד נדבר בזה בל"נ.

ושבזכות זה נזכה לכתיבה וחתימה טובה

 

חרדי בעולמו