איש חסיד היה

מאת יהודי פשוט

אם הכרתי יהודי אחד שנמצא לי האדם השלם היה זה רבי לייביש דייטש זצ״ל, ואם אמרנו שלם, הרי שהוא היה שלם בתורה ותלמיד חכם עצום ומושלם בכל מידה נכונה כענוות אמת ופיקחות, רחבות הדעת עם מידות הישרנות שעינו יפה בכל אדם, איש חמודות שכולו מידת הרחמים והחסד שהתנכר לכל גינוני הכבוד ומעולם לא הקפיד על איש..

רבי לייביש היה גם מתמיד עצום שלא ביטל רגע מזמנו,  מלפנות הבוקר שהייתה לו קביעות עם ש״ב הצדיק רבי משה וובר זי״ע בחבד׳סקער שול ברחוב בעל התניא ומשעה תשע היה שוב לומד עם רבי לייביש הרצל בכולל אהל משה במארמורושער שול ובשעות אחרי הצהריים באונגארישער כולל עם הצעיר שבאחיו רבי מאניש ז״ל ובערבים היה שוקד על מחקרו בתרגומים וביני לביני היה עוזר בשמחה לאשתו הצדקנית ככל שנצרכה. גם עברו על האיש הנפלא הזה כמה אסונות משפחתיים נוראים ומאור פניו לא עומעם. אבא עליו השלום שגר בבני ברק ראהו רק לשיחה קצרה פעם אחת ויחידה והיה חוזר ואומר לי הלייביש הירושלמי שהיכרת לי הוא הוא אכן יהודי עם חן ומלא בטעם.. 

אני זוכר את רבי לייביש (מהימים שבנו למד איתי בנו בישיבה קטנה בבני ברק) כאדם מאיר פנים שהיה לבוש בכל פרטי לבוש יושבי האוהל של היישוב הישן בעיר העתיקה, שנראה לי כאברך שזה עתה יצא מחופתו  כשכבר היה לו בית מלא קונדסים אולימפיים וכמה וכמה נכדים, והבריות היו אומרים שאם תזרוק אבן בבתי אונגרין הוא יפול על חתול ממאות החתולים שחגגו שם או על אחד הדייטשליך של רבי לייביש שעליהם היה אותו צדיק אומר ברוחו הטובה, נו מה אפשר כבר לעשות: דור הולך ודור.. בעעה..

הדייטשליך הקפיצים לוהטי המבט הילכו עם מכנסיים קצרים וגרביים חומות מטולאים (מארעדז׳עט בלשון הירושלמים) והם אנרגטים כשדים זריזים וגמישים כחתולים ששיגעו את את כל שכונות מאה שערים והסביבה, הדייטשליך של האיש השקט הנינוח והמתון טיפסו כלטאות על קירות הבתים וחיפשו קיני יונים על הגגות והם היו הרוח החיה בהפגנות השבת.

וזאת למודע לשוחרי תולדות ההפגנות, כי הדייטשליך הזאטוטים היואיש חסיד היה הגנעראלים של מלחמות השבת הסוערות של רחוב שבטי ישראל שתפשו בכל יום ראשון את כותרות כל העיתונים. 

סיפר לי אחד השכנים שעמד לפני ר׳ לייביש שהיה יושב ולומד לו בשעות אחר הצהריים של השבת ושוטרים מתנשפים התפרצו לתוך הבית לתפוס את ילדיו צולפי האבנים המיומנים שחמקו מתחת ידם ונמלטו, ורבי לייביש קיבלם במאור פניו כידידים ואמר להם: אני מכיר את מחבואם של הבאנדיטים ומוכן לעזור לכם לתפוס אותם, אך רק בתנאי שתבטיחו לי שהם לא יוחזרו לי עד מחר.      

רבי לייביש היה בכור בניו של רבי שמואל דייטש שהיה מורו הרוחני של רבי עמרם בלוי ואבי אבות הקנאות ההונגרית הירושלמית, הוא עצמו נהג בחיצוניות הלבוש כאביו אך נטיות רוחו היו סובלניות ורחוקות מהקנאות, הוא היה אומר די לו לאדם שבימינו שיקיים את מצוות התורה כפי שנפסקו בשולחן ערוך. בביתו די היה לו בכיור האחד במטבח כפי שהניחו בוני בתי אונגארין והיה צוחק על בניו ובנותיו שהיו להם כיורים נפרדים לבשר ולחלב שהרי בצוננים אין לחשוש, ושח כלעצמו בכל פעם כשנהגו לעיניו בחומרות הזמן: אוהו.. אלה כבר יישבו בגן עדן אצל קיר המזרח.. מאז שנפטר רבי שמואל הלר בסביבות תשכ״ה נעשה רבי לייביש לפוסק בענייני האתרוגים בירושלים, ומאז שהחלה מכירת האתרוגים המה ביתו במאות באים מהאיזור ומחוצה לו שביקשו את דעתו על אתרוגם, ורבי לייביש יושב במכנסי הבד הלבנים ומקבל כל אדם במאור פנים בברכת ברוך הבא  ומסתכל בארוכה באתרוגו עד שהיה מכשירו ומשבחו וגם חוקר כבהתפעלות: ממש אתרוג הדר ממי קנית אותו? פעם הוא הצטחק ושח לי כי כל העסק הוא הוא רק להניח דעת אלה שלא קלטו את גופי ההלכות, ולא יודעים שבפסול מצד עיקר ההלכה כל ילד יכיר, ובעניין ההידור לא כך הסתכלו רבותינו באתרוגיהם וכי היופי והידור המצווה הוא במה שנראה לעיני הרואה כהדור כדרך שמסתכל בכל דבר נאה. אך זה גמ״ח דרבים למען ישמחו במקחם ולא ישגעו את המוכרים ותהיה להם עצמם קורת רוח ושמחת יום טוב, מה גם שאיזה חוצניקים מניחים לו לפעמים כמה דולארים, והמשפחה גדולה..

לא רק שרבי לייביש חיתן בית מלא יתומים ויתומות שהניח לו אביו שנפטר בצעירותו, אלא שהיה ליבו נכמר על בחורים נעזבים ודחויים (כפי שהייתי אז).  ורבי שלום מאיר גראהמן שיחי׳ סיפר לי לא מכבר שאביו רבי איטש׳לה ע״ה הגיע מפולין לירושלים כבחור בודד וחסר כל וולא נמצא לו משכון לתת כאשר ביקש הלוואה לצרכי נישואיו ורבי לייביש מסר לו את ש״ס וילנא ההדור שהניח לו אביו, ואז משלא נמצא לרבי איטשה האביון מאיפה שיפרע את ההלוואה כולה או בחלקה נחלט אותו ש״ס נדיר ורבי לייביש לא הזכיר לו את הדבר מעולם אף לא ברמז קל.

ולא רק על חסרי כל היה ליבו של רבי לייביש נכמר אלא שהיתה עינו יפה בכל ולא בא במשפט על שום אדם, ואף קבצנים עשירים שלא האמינו לאיש בטחו רק בלייביש דייטש, ובנושא זה אספר את האנקדוטה הבאה:

בוקובינער-רומיינישער בחור היה בירושלים שקראו לו מאייר פון די שמות, הוא התפלל ביחידות בשטיבליך של מא-ש בהתלהבות ובקול ובתנועת ידיים בנוסח הבוקוביני הויז׳ניצאי ועסקו היה לקבץ ולקבור את דפי סיפורי הקדש שנתגלגלו בביזיון, ובנה על מפעל היחיד שלו תעשיית שנור ענקית, ופיזר בירושלים ובכל בני ברק מאות של ״רמזורי קופות״ למען גניזת השמות ואת שללו במטבעות היה אוסף לתוך פחי מלפפונים של עשרים ליטר ומביא מתנשף לרבי לייביש דייטש כפי שראו עיני ושם הם הצטברו לסכום שהיה בו לקנות מפרק לפרק עוד דירה בירושלים, עד שרבי לייביש החל לדבר על ליבו ואומר לו: נו מאייר אתה בחור ירא שמים וכבר מלאו לך ארבעים ואתה בעל כספים ונכסים והייתכן שעודך רווק.. עד שמאייר הסכים לאיזה אלטע מויד מבנות היהודים הפרסים. ואז.. הוא יצא במגבית ענק וקורע לבבות להכנסת חתן יתום משרידי המחנות, והימים והחדשים חולפים ועוברת שנה ומאייר דידן עוד שקוע במגביתו ולא עלתה על דעתו להכניס את ארוסתו לחופה, עד שרבי לייביש אמר לו: מאייר נו תכלית.. הרי יש לך לך כלה ממתינה אז למה אתה סוחב ולא מעמיד חופה?! ומאייר דידן משך בכתפיו ואמר: אותי לא מעניינת כרגע הקולה אותי מעניין יותר ה ״הכנוסעס קולה״ .. ואת זה שמעתי מפי רבי לייביש עצמו בימים שהייתי בן ביתו.  כי אחרי שהעיפו אותי מישיבת אמשינוב ישנתי אצל רבי יעקב בלוי ע״ה בבתי אונגרין ומשלא הניח אותו אלמן  להכניס פירור של דבר מאכל לתוך הבית כי ירא מהעכברים, הייתי הולך ככל שרעבתי לביתו של רבי לייביש שגר בסמוך בקצה הציייל הראשון מהדריי-ציילן של האונגארישע הייזר והייתי נכנס לביתו כאל תוך ביתי ואוכל לשובע ככל שנמצא לי, וכשרבי לייביש היה בבית הוא היה נעמד במכנסיו הלבנים בחצי כזית מטבח שהיה לו ומכין לי בחדווה בזריזות ידיו עפעס א בעסערע זאך..

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

יהודי פשוט

-------------------

סוף מעשה מאייר פון די שמות שליצני ירושלים כינוהו מאייר קח (מהר קח ממגילת אסתר כפי שקואים החסידם) שסוף סוף נכנס לחופה ומצא בכלתו פרסיה קמצנית כלבבו שהיתה שותפה נלהבת לעסקיו אך לא נולדו להם ילדים. ומאייר נפטר לאחר שנפטרה אשתו ונמצא שעשה שם טוב לעצמו כי ציווה את כל רכושו לישיבת דושינסקי איפה שעשה איזה שנים בבואו מהמחנות לאחרי המלחמה כפי שייעץ לו רבי לייביש.