'סיפורי גבורה' שֶׁמַּטְעִים וּמַתְעִים

מאת: חרדי בעולמו

 

כתבנו כאן, לא אחת, על שיכתובי ההיסטוריה, המקובלים והמזיקים במחוזותינו. הפעם אתמקד ברעה-חולה אחרת, שנובעת מ'סיפורי גבורה' .

אבקש להתמקד בסיפורים שספק אם הם נכונים, אבל גם אם יש בהם גרעין של אמת, מטעים אנשים ויותר גרוע: מתעים אותם מן הדרך.

אחת הבעיות הקשות בציבור שלנו, היא העובדה שאנשים צעירים (וגם לא) לוקחים על עצמם חובות, ללא כושר החזר סביר. הדבר נגמר, בסופו של דבר, או בפשיטת רגל, או בהתקפות לב ומשפחות שלמות שמתפרקות.

לא נדון כאן כרגע מדוע אנשים נלחצים להתחייב על מה שאין להם והאם ומה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב. כרגע די לנו בכך שנדע שעל פי דין, אסור לקחת הלוואה, כשאין לך מהיכן לפרוע. על זה בדיוק אמרו חז"ל 'פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות'.

החריג היחיד בהלכה הוא 'הוצאות שבת ות"ת' שעל זה נאמר 'לוו עלי ואני פורע'. יודגש שמה שהותר ללוות הוא רק למי שיש לו נכסים שיוכל למכרם ולפרוע את החוב, אבל מי שאין לו נכסים שמכסים את גובה ההלוואה, האיסור נותר בעינו. אין שום היתר להיות 'לווה רשע ולא ישלם'!

'מעשה הגבורה' התורן הוא מעשה בגרש"ז שהשתדך עם הרב וורנר, רבה של טבריה, בבנו רא"ד. וכה התפרסם בעיתון השקרים 'המודיע'.

"כשפוסק הדור מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל עמד לסגור את השידוך של בנו הגאון רבי אברהם דוב עב"ג בתו של הגאון רבי אשר זאב ורנר זצ"ל רבה של טבריה, פנה הרב ורנר להגרש"ז ואמר לו: 'מחותן, בעת נישואי הצאצאים יורד צינור מיוחד של שפע, האם אתה מעוניין שזה יעבור דרכי או דרכך או חצי חצי כנהוג?'.

"הגרש"ז שהיה מופתע מהפניה הזאת, והיות והמצב הכספי בביתו היה דחוק, הסכים לכך שהשפע יעבור דרך המחותן, ואכן הרב ורנר לקח על עצמו את כל ההוצאות. לימים שח מרן הגרש"ז: 'מחותני הרב ורנר עמד בכל ההתחייבויות עד תום ועוד לפני החתונה הכל שולם! הכסף הגיע אליו בדרכים מיוחדות ובסיעתא דשמייא מופלאה'.

"'ואילו אצלי', המשיך הגרש"ז, 'שלא היה לי את צינור השפע המיוחד - היה לי באותה חתונה קושי גדול מאוד וחריג לשלם לעצמי את ההוצאות השונות כמו מלבושי המחותנים, אחים ואחיות בבית, נסיעה לחתונה... תמיד היה לי יותר קל ואילו הפעם ראיתי בחוש שאין לי את צינור השפע'. סיים הגרש"ז והפטיר: 'כל ימי אני מצטער שראיתי את האמונה הפשוטה והטהורה של מחותני ולא קפצתי לעגלה יחד איתו'".

או אז, אמר האב לבנו, כי לאחר שהתייעץ עם רבו, הרי שהוא מאמין באמונה שלימה שכל התחייבות שהוא מתחייב - הקב"ה יעזור לו וישלח לו מה וכמה שנצרך. "האם הנך מעכב בעדי את הצינור ואת האמונה הזאת?", תהה האבא, ובנו לא יכל לעמוד מנגד והשידוך נסגר.

"מן המותר לציין", מוסיף הבן בשיחה עם 'המודיע', "כי כל התחייבויות שולמו עד תום ואף מעבר. בלי לחץ, מתחים, בלאגן. ממש ראוי ישועות אחד אחרי השני שעל זה לבד אפשר לכתוב ספר. זה היה עבורי שיעור טוב באמונה ובטחון לכל החיים".

מעבר לעובדה שהסיפור התפרסם ב'המודיע' (כך שיש להטיל ספק כפול במידת מהימנותו) צריך לידע שהסיפור מעוות ומעודד מעשים שלא על פי דין.

אחת הבעיות הקשות בציבור שלנו, היא העובדה שאנשים צעירים (וגם לא) לוקחים על עצמם חובות, ללא כושר החזר סביר. הדבר נגמר, בסופו של דבר, או בפשיטת רגל, או בהתקפות לב ומשפחות שלמות שמתפרקות.

לא נדון כאן כרגע מדוע אנשים נלחצים להתחייב על מה שאין להם והאם ומה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב. כרגע די לנו בכך שנדע שעל פי דין, אסור לקחת הלוואה, כשאין לך מהיכן לפרוע. על זה בדיוק אמרו חז"ל 'פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות'.

החריג היחיד בהלכה הוא 'הוצאות שבת ות"ת' שעל זה נאמר 'לוו עלי ואני פורע'. יודגש שמה שהותר ללוות הוא רק למי שיש לו נכסים שיוכל למכרם ולפרוע את החוב, אבל מי שאין לו נכסים שמכסים את גובה ההלוואה, האיסור נותר בעינו. אין שום היתר להיות 'לווה רשע ולא ישלם'!

הגרש"ז היה מיוחד בשמירת ההלכה שלו ואין להעלות על הדעת שלימים הוא סבר, שֶׁחֲבָל שלא נכנס לחובות שלא כדין. אם הרב וורנר התחייב, כנראה שידע על מה הוא סומך. הגרש"ז חי בעוני גדול (התקשה לממן את הוצאות המשפחה הפשוטות ביותר בחתונה) ואסור לעשות 'מעשה מופתים' מדברים שהם היפך ההלכה.

אדרבה, יכולני להעיד אישית עד כמה היתה חמורה בעיניו הסוגיה של 'לווה רשע ולא ישלם'. ומעשה שהיה, כך היה: באותה תקופה עסקתי בעניין שהיה 'פיקוח נפש'. הייתי צעיר ומיהרתי לקחת על עצמי את הפרוייקט ולא ידעתי שברגע שאני לוקח אותו, כל השאר פשוט מתפוגגים ונעלמים להם וזו הופכת להיות 'בעיה אישית שלי'. אחרי שלקחתי ע"ע את העניין, לא היתה לי דרך חזרה. אמנם אי פה אי שם עזרו לי האחרים, אבל רק 'לצאת ידי חובה'.

סוף דבר היה שנכנסתי לחובות עצומים בשביל העניין הזה וזה עוד לא נגמר. בַּצַּר לי בקשתי להפוך את הדבר ל'בעיה ציבורית'. סוף סוף זו באמת לא היתה בעיה אישית שלי, אלא עניין ציבורי (שאף אחד לא טיפל בו, כי אני עשיתי את זה).

הלכתי לגרש"ז לבקש מכתב תמיכה ופניה לציבור לתרום. לקחתי איתי איש אמונו, כך שידע שאני דובר אמת צרופה. הוא התרגש מאוד מסיפור המעשה וביקש לתרום את פרוטותיו. כאשר הסברתי לו שבאתי משום שאני שקוע בחובות, הוא התנער כארי ונזף בי 'מי התיר לך להכנס לחובות?' והוסיף שאסור ללוות כשאין מקור להחזיר וכו'. שמעתי אותו עד הסוף ואז אמרתי לו שזו בדיוק הסיבה שבגללה באתי. עד עכשיו הקפדתי שהחובות לא יעברו את ערך הדירה שלי, אבל עכשיו זה כבר מגיע כמעט לרף הזה, ואני חייב שיעזרו לי. הוא התרגש מאוד 'ואתה מוכן למכור את הדירה שלך בשביל זה?' 'ברור' עניתי לו 'מי ישלם, אם לא אני? התחייבתי, לא?!' הוא ממש רעד מהתרגשות 'אם אתה מוכן לתת את הדירה שלך בשביל זה אז אני רוצה לחתום' אז התברר לי שאני טירון. לא הבאתי איתי נוסח. הוא אמר לזה שליווה אותי שינסח 'משהו טוב' ויביא לו לחתום.

קיצורם של דברים. מידת הבטחון היא מידה מעולה אבל, להלכה אסור ללוות כשאין לך מהיכן לפרוע.

חרדי בעולמו