שלום וברכה מורי ורבותי!
איך אנחנו מסכמים את הימים הללו?
אמנם, כבר אין טילים ואין אזעקות, ויש שקט ושלווה נפשיים,
אבל ישנם בתים שנהרסו,
ישנם אנשים שהם היום לא איתנו,
ישנם אלמנות ויתומים!
אמנם נכנסו לשם ו"עשינו סדר", החרבנו והרסנו.
אבל עדיין, יש כמה ראשי פתנים קיימים,
עדיין הפחד נשאר,
עדיין ישנם כאלה שמסוגלים לחדש את הצרות הצרורות נגד עם ישראל.
האם אנחנו אמורים להיות בתקופה הזו בשמחה ובהתלהבות שמנצחים,
או להיות אלו שאומרים: "כל עוד שזה לא מאה אחוז, זה לא שווה כלום"?
התשובה היא: "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא).
מצד אחד אנו אמורים לשמוח על מה שקרה כאן,
להתלהב על כל נשמה שניצלה,
על כל יירוט מוצלח,
על כל טיל שלא הגיע לקרקע,
ועל שקט ושלווה נפשיים שחוזרים אלינו.
מצד שני,
להצטער ולהתאבל על כל אלה שלא נמצאים איתנו,
ולעשות ככל יכולתנו לעזור לשקם את הבתים ואת המשפחות הללו.
אבל אנחנו אמורים לשלב את שני הדברים יחד.
אנחנו אמורים לזכות להיות גם "וגילו", וגם "ברעדה".
כי יהודי יודע לשלב את שני הדברים יחד!
הוא יודע לפתוח דף חדש,
הוא יודע לומר לעצמו: "מה שהיה היה, עכשיו מתחילים התחלה חדשה שלא קשורה למה שהיה".
אבל מאידך,
תמיד יש לנו גם את הרושם של מה שהיה,
ללמוד, להפיק לקחים, להתפלל,
ולהבין עד כמה גורלנו לא באמת בידינו.
עד כמה ישנה יד מכוונת שאיתה אנחנו צריכים להתמודד,
אותה אנחנו צריכים לרצות,
ועל פיה, בעזרת ה', לצלוח כל משבר.
"וְגִילוּ בִּרְעָדָה".
מצטערים וכואבים על מה שהיה,
מזנקים אל עבר העתיד,
משלבים בין השניים יחד,
וזוכים לישועת עולמים.
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.