מאת: חרדי בעולמו
שאלה: מהו הגבול בין 'לא תעמוד על דם רעך' לבין 'מתעבר על ריב לא לו'??
זו אינה שאלה תיאורטית למלומדים ות"ח, זו שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו - למעצבה - במציאות חיינו היומיומית.
מצד אחד, הנטיה הטבעית היא שלא להתערב במה שאינו נוגע לי ישירות. פלוני מעוול כלפי אלמוני? פלמוני רודף את אלמוני? מה לי ולזה. העיקר לשמור על עצמי ועל בני ביתי נקיים מכל עוון ועול.
מצד שני, אנחנו כועסים (ואפילו 'לא סולחים', כשמדובר ברדיפות אנטישמיות כמו של הנאצים ימ"ש), אחרים שרואים עוול או פגיעה בזולת ואינם מגיבים כלל. ממש קשה פיזית לראות איך בארצות ומדינות אחרות ייתכן מצב ששודדים, או סתם רשעים, תוקפים מישהו לעיני כל וכולם מתעלמים ומסובבים ראשם לצד השני, כאילו לא ראו.
אני שואל את שאלת הגבול, לא כמי שמוכיח אחרים בשער, אלא כמי שדן (עם עצמו ועם אחרים) מה נכון לעשות. האם נכון להתכנס בקליפתי ובביתי-הוא-מבצרי, או שבכך שאיני עושה כלום, שותף אני, במידה כזו או אחרת, במעשה הרשע.
מפרשת עגלה ערופה למדנו שיש אחריות ציבורית-שיתופית על מעשה רשע שנעשה שלא-על-ידי. שם, בהתגלות נרצח שאין יודעים מי רצחו, באים זקני העדה ורוחצים בניקיון ידיהם. הם מעידים שעשו כל שביכולתם כדי להגן על הנרצח. 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', הם מצהירים מעל קרבנם וחז"ל מפרשים שבכלל זה גם שהם נתנו אש"ל לעובר אורח, שליוו אותו כיאות וכו' וכדו'.
כאן, בארץ ישראל, עומדים אנחנו בפני מצבים ששאלת ה'לשתוק או לזעוק' הנה יומיומית ומציקה.
מצד אחד, מה לי ולמריבות גור? לא רק מפני שבראשות גור עומד אדמו"ר שהוא גם ראש המועצג"ת ומן הסתם מעשיו על פי כל דת ודין, אלא גם שאיני בקי בפרטי המעשה בדיוק ואיני שם עצמי כדיין לדון אחרים בדינם. את זה יעשו למעלה, בבוא היום, אומר אני לעצמי.
שיהיה ברור: אני באופן אישי לא מצדיק שום אלימות ורשע. גם אם היא נעשית בשליחותם של מי שמתחזים להיות צדיקים וגדולים ומילים ריקות דומות. מבחינתי, ההתנהלות האלימה של חסידות גור מול אלו שבסך הכל מבקשים לפרוש בשקט מקהילתם, הנה ביטוי לרשע ופשע שאין חלקי עימו, כמובן. אבל, מצד שני, איני רוצה להיות מעורב במריבות-לא-לי ומאחל בתוכי ליבי שהקב"ה יעזור ויעמוד לימין נרדף.
עכשיו קורה משהו חמור יותר בציבור שלנו. אדמו"ר כלשהו אירח את ראש הישיבה (הנרדף הראשי) והתייחס אליו בכבוד ובאהדה. כתוצאה מכך, החליטו בגור לרדוף את כל חסידיו של אותו אדמו"ר. ממש הוציאו הוראה שלא לפרנס אותם. שלא לקנות מהם מאומה ושלא להשתמש בשרות שניתן על ידם. אם נניח הילד שלך מקבל שיעורים פרטיים מחסיד מאותה חסידות, תפסיק מיד את התקדמותו של הילד, זאת כדי לנקום בחסיד שרבו חושב (כמו רובנו, מן הסתם) שראש הישיבה הוא ת"ח גדול וידוע, שהוא רודף שלום וכולו אך טוב ובהתאם, נוהג בו כבוד, כראוי עפ"י השו"ע.
איני נכנס כאן לעצם החשבון של הגעררס, האם אכן חישבו נכון ויש יותר חסידי בעלז שמתפרנסים מחסידי גור, או שמא בהיפוך? יכול להיות שחישוב כזה הינו מתחומי הליבה ולכן טעו בדבר משנה ליודעי-חשבון, אבל לא הגיונם של הגעררס מעניין אותי כאן (הם, מן הסתם, כל כך מורגלים בדורסנות, אלימות ואיומים, עד שזו נטייתם המיידית, גם אם החשבון הסופי הוא נגדם). רוצה אני לדון כאן על מקומנו אנו בסיפור. כן, רובו-ככולו של הציבור החרדי הינו 'מחוץ לפרשה' והשאלה שעולה כאן האם אנחנו צריכים להיות צופים מן הצד ולא להתעבר על ריב לא לנו, או שמא זה בדיוק המקום לומר 'אני מצטרף לנרדפים. גם אני לא אקנה שום דבר מחסיד גור, עד שלא יפסיקו רדיפתם'
הנטיה האישית שלי היא שאכן זו חובתנו המוסרית: להימנע מלפרנס חסידי גור בכל דרך, עד אשר יסירו את החרם מעל חסידי בעלז וכדו'. לא לעמוד בצד ולראות איך הם מעוללים כל רוע מבלי להגיב כלל.
בכל זאת משאיר השאלה כשאלה פתוחה, כי ייתכן שאני מוטה ודעתי על גור והתנהלותם (כלפי פנים וכלפי חוץ), הנה כזאת שמטה את דעתי לצד של 'לא תעמוד על דם רעיך'. משאיר זאת לשיקול דעתו ותבונתו של כל קורא נבון.
ומיני ומינך, יתקלס עילאה.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.