שנים הייתי מתגאה בזה שאני חסיד גור.
כשהיו שואלים אותי לאיזה חסידות אני משתייך. (אני הולך עם לאנגע הויזן). עניתי בחזה מנופח. שאני משתייך לחסידות גור המעטירה.
עד לפני כשנה וחצי. כשהתחילו המריבות. החרמות. היריקות. ועוד.....
לאט לאט התחלתי להתבייש במה שקורה. וכבר לא כל כך התגאיתי.
ופתאום. השבוע הזה הראו לי סרטון של מכות בישיבת פוניבז. ואז נוכחתי שעדיין אנחנו לא גרועים כל כך. לכזה דבר עוד לא הגענו. סוף סוף החזה התחיל להתנפח מחדש. וחשבתי. נו. אולי אנחנו יותר עדינים מאחרים. החיוך חזר לפניי. והדכאון התחיל לרדת.
אבל אז פגשתי חבר. סיפרתי לו את מחשבותיי.
ענה לי. תגיד. אם הראש ישיבה עם כמה מאנשיו היו באים להתפלל בירמיהו. מה היה קורה.
כמו סיכה בבלון. החזה שהתנפח כל כך. ירד באחת.
חזרתי לדכאון.
שבת שלום. ונקווה לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.