אבל אשמים אנחנו על הדם ששופך בגבעת הישיבה

מאת: חרדי בעולמו

לאחרונה ראינו כאן איך בחורי חמד מלווים את ראשי הישיבה בצאתם מהיכל התורה בשירה ובריקודים, כיאה וכנאה.

רק העובדה שראש הישיבה גלוי ראש ונתמך-בלכתו ע"י בחורים מסביבו ודברי ההסבר הביאוני להבין שלא מדובר על שירת 'ימים על ימי מלך תוסיף' אלא במשהו שמזכיר יותר את 'וקרני רשעים אגדע' או משהו כדומה.

לא באתי לדון כאן עכשיו במצב הנוראי והמביש שבחורים מכים רבנים באגרוף רשע, על פשעם הנורא שהם משתייכים לפלג אחר. איני דן בחובתם או זכותם של אחרים. אני מבקש למקד את הדיון בנו. כן, בנו, הקוראים מילים אלו ברגע זה ואיננו משייכים עצמנו לשום צד במחלוקת. לא במחלוקת זו ואני תקווה שגם לא במחלוקות אחרות.

האם לי ,הקורא הפשוט מרחוק, יש חלק ואחריות על מה שקורה בגבעה? לא שאלו אותי אם להכנס למחלוקת, לא שאלו אותי אם להחזיק בה ולא שאלו אותי איך יהודים נלחמים על דעותיהם (נניח, לצורך הדיון, שיש כאן ויכוח אמיתי כלשהו).

מעולם לא עודדתי אף מחבל לתקוף אף שונא או ההיפך. אדרבה, אם היו שואלים לדעתי, הייתי אומר שקודם כל 'און אלימות' ('בלי אלימות' ציטוט מהרב שך). אז מה פתאום ואיך אני נהיה אחראי למעשי זולתי???

אז התשובה היא כזו - ונא תסכימו איתי, או תקנו אותי. כבר הרמב"ם כתב שהאדם הוא יצור 'מדיני'. 'מדיני בשפתו של הרמב"ם נקרא בשפתנו 'חברתי'. שימו לב, לא חברותי, אלא חברתי. הכוונה היא שהאדם נוצר כך שהוא צריך להיות חלק מחברה (הרמב"ם טמן פה רובד עומק נוסף, של הגדרת 'מדינה 'כצורך חברתי-אנושי, אבל לא זה הדיון שלנו כאן עכשיו). הפשט של הדברים הוא שכל אדם משפיע ומושפע מסביבתו. חלק מההשפעה היא אפילו לא ניתנת להוכחה או למדידה (למשל, כאשר האווירה הכללית היא של הפקרות, דבר שמצריך בריחה למדבריות), אבל ההשפעה קיימת כל הזמן.

נרצה או לא, כל מה שמישהו עושה בסביבה ובחברה שלנו, אנחנו שותפים לזה. הוא לא היה עושה את מה שהוא עושה, אם היה ברור לו שבכך הוא מוציא את עצמו מהחברה האנושית-חברתית שלו. כולנו (כמעט) הולכים שחור-לבן, לא בגלל שיש הלכה או מנהג כזה, אלא משום שאם תלך עם כחול-חום, תשים את עצמך מחוץ לחברה.

זה בעצם מה ששומר על החברה החילונית מסביב. אף אחד לא מכתיב שם כללים ברורים וידועים  (כמו שאצלנו יש שו"ע, למשל) אבל בכל זאת אף אחד לא יוצא לרחוב עירום (לפחות בינתיים) וכולם (כמעט) לא גונבים במכולת, עומדים בתור וכדו'.

מתי זה נשבר? כאשר ההתנהגות החריגה הופכת להיות מקובלת על הסביבה. אף אחד לא הוציא חוק או תקנון לבוש אבל לפני מאתיים שנה, לא הלכו בים כמו שהולכים היום ברחוב. זה משהו שזז עם החברה וכל חברה יודעת מה 'בסדר' ו'מקובל' ומה חורג וכמה. כן, יש אנשים עם חולצה כחולה ובכל זאת הם וסביבתם מגדירים אותם כחרדים. זה אומר שהחברה החרדית שלנו מקבלת התנהגות כזאת כחלק מהחברה.

לי באופן אישי פשוט וברור שלא אסכים בשום פנים ואופן לשמוע שידוך לבנותי, עם בחור שמגיע מהגבעה. נקודה. בלי קשר אם הוא מהמחבלים או מהשונאים. פשוט לא רוצה שבקרבתי - ובוודאי לא עם בתי - יחיה בנאדם שהשנאה, המחלוקת, הביזוי והנידוי הם חלק מההלוך ילך שלו.

מדגיש שוב. אין בזה בחירה בצד כזה או אחר. בעיני, לא מובן איזה אבא שולח את הילד שלו לגבעת המחלוקת. באמת שממש לא מבין איך זה מסתדר עם כל החינוך שלנו לאיידלקייט, לבן אדם לחבירו ולצורת האדם בכלל. איני נמצא כאן בעמדת 'מעורר' או משפיע על מישהו, רק שח את ליבי. לא מבין מי שולח ילד חמד לכור המחלוקת ולא מבין איזה אבא נותן לביתו להינשא למי שחי שנים בתמצית הרוע האנושי הזה.

העובדה היא שיש אלפי אבות ואמהות ששולחים את בניהם לכור המחלוקת, ומחתנים את בנותיהם, המסולאות בפז, עם אנשים טובים מאוד - אבל שגדלו שנים עם ארס שנאה נוראית.

גם כשנאלצים ומוכרחים להשמיד את עיר הנידחת, צריכה התורה להבטיח שבסוף 'ונתן לך רחמים וריחמך'. גם שם, כשמקיימים מ"ע דאורייתא, צריך השפעה מיוחדת מלמעלה להתנקות מהאכזריות הכרוכה בביעור הרע. במחלוקת זו (שאני מניח שעדיין לא נאמר עליה שהיא מ"ע דאורייתא), אין הבטחה כזאת ואיני רוצה שבמשפחתי יכנסו רוחות רעות כאלו.

הוא אשר דברתי. כל מי שלא קורא כאן ועכשיו בקול גדול "אני את בני ובתי לא אתן למולך הזה" שותף, במידה ידועה, במחלוקת ובכל 'הטוב' בא איתה. כן, פשוט לרשום ב'תגובות' 'גם אני ......' וזהו. שאתה ונשמתך תדעו שלא עברת על זה ברגל גסה. זו לפחות התחלה של עשיה חיובית כלשהי בנושא.

לא יודע מה שורש הדבר, אבל יודע שדיינים אומרים שאכזריות ועין רעה וצרה שהם רואים בדיני תורה כיום (בעיקר בהלכות שכנים) הן תופעה שלא היתה מוכרת בבתי הדין בשנים עברו.

אולי כיוון המחשבה צריך להיות לנסות לגייס ולהושיב מאה חכמים שיחשבו איך עוקרים את הרע הזה מישראל. מה הפעולות - הישירות והעקיפות - שצריך לעשות, כדי להגביר את האהבה האחווה הרעות והשלום, בין אדם לחברו, בין איש לביתו ובין אדם לעצמו.

לו יהי.

חרדי בעולמו