דבר תורה לפרשת האזינו

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ הרב מוהרח''ש שליט''א

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי/יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב/כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו וגו'. 

נתייחדה שירת האזינו שאותה בלבד נצטווה משה לכתוב, ללמדה את בני ישראל ולשימה בפיהם כמו שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם (סוף וילך) השי''ת גם מבטיח: כי לא תשכח מפי זרעו (שם, כא).  בספר שמות נאמר: ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים; ושם נאמר: ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ואילו את השירה שבפרשה זו נצטווה משה לכתוב וללמדה את בני ישראל ולשימה בפיהם.. ומכאן מצוות כתיבת ספר תורה שלפי הרמב''ם עיקרו שירת האזינו. יעודה של השירה מפורשת שם בפסוקים: ויאמר ה' אל משה הנך שֹכב עם אבֹתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אִתו: וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל: (כ) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבֹתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונִאצוני והפר את בריתי: (כא) והיה כי תמצֶאןָ אֹתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תִשָּכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עֹשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי.. והנה ב' פעמים יכנה הכתוב את השירה הזאת כעד האמור להעיד בהם בישראל, מכאן עולה שהשירה מופנית לימים אשר ימצאום הרעות, כלומר להעיד שכבר הוזהרו מראש על אשר יבוא עליהם אם יזנחו אותו ית' כמו שכתוב: (י''ז י''ח) ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.  והרמב''ן כבר תפש בלשון הכתוב הזה שאין משמעו תשובה גמורה אלא בבחינת הרהור התשובה בה מסתבר לו לאדם החוטא שקלקול דרכיו הם הן שהביאוהו למצבו הרע. ואלו הם דברי קדשו: וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני - פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודה זרה, כענין שאמר 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי'. ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בעבודה זרה יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו: 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים' וגו'  עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה 'ושבת עד ה' א-להיך' וגו' ע''כ. וכבר העירו כמה חכמים שההבדל שבין הסתרות הפנים שבפסוקים אינו מוכרח מתוך דברי הכתוב. והנה רב קהילתנו הגאון שליט''א (הנקרא טשארטקאבער רבי דכאן) האיר עיני לפני איזה שנים כי חלוקות הן מדרגות התשובה שאנחנו קוראים בהפטורה של דרשו ה' בהמצאו שנקראת למחרת ר''ה בצום גדליה וזו שאנחנו קוראים בשבת שובה שנקראת על שמה, ואכן הראשונה תדבר ב יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל השם במשמע תשובה מעולה וגמורה, ובהמשך ההפטרה מדובר על אדם הדבק בקב"ה עד שהוא זונח את דרכי עמו בשביל להתלוות לקב"ה, בן הנכר הנלוה אל ד' , אשר בין הוא גר צדק, כפי דעת הרבה מפרשים, ובין אם הוא בן-נח שלא התגייר, הרי שהוא נלוה על הקב"ה על מנת: לשרתו ולאהבה את שם ד' להיות לו לעבדים. הדביקות בהשי''ת מתוך אהבה והנכונות להיות עבד ד'. ושם גם התשובה האלקית היא אוהבת ונדיבה. הקב"ה מרבה סליחה ורחמים ומעתיר על השבים את מתת השמחה שהיא שלמות רוח האדם. כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. ואילו נבואת הושע שנקרא בשבת זו: שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך. שונה בשינוי גדול כי מהמשך דברי ההנבואה מתבהר ש "כשלת בעונך" אינו מכוון שהחוטא רואה החטא עצמו ככשלון אלא לכך שכשלו על דרכי חייהם כי דרך החטא לא הביא עמו את התועלת המקווה.  כי. אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום. משתמע בבירור מן הפסוקים שמחשבת השיבה לד' היא בגלל שאשור לא יושיענו ועל סוס לא נרכב.. ומה היה עליהם לו אשור היו מושיעים אותם והמצרים שולחים להם סוסים?! במשמע שאז הם לא היו אומרים איש לרעהו קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו אלא שהיו ממשיכים בשלהם. סוף ספר הושע משקף תהליך אנושי, מהמין המופיע כבר בתחילת הספר (ואותו פגשנו בהפטרת במדבר). שם הנביא מעיד על ישראל: ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. ומדוע זו מבקשת לחזור לקב"ה, אישה הראשון של כנסת ישראל? לא מתוך אהבה וחרטה, אלא בגלל שהיה לה טוב יותר אז.. הלא קודם הנביא תיאר את המרדף אחר העבודה זרה מאותם סיבות כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי.. ומשנסתבר לזו שהבעל הראשון היה מטיב יותר אזי גמרה לשוב אליו.. במלים פשוטות: הנביא הושע מתאר בפנינו בספרו תשובה שאיננה תשובה מיטהרת אלא תשובה נמוכה ומגושמת. לא הכרה בחטא וחרטה והתשוקה לקרבת אלוקים מדריכים אל התשובה הנמוכה הזאת אלא מרירות האכזבה מההבטחה חברתית והמדינית שלא התממשה והעדפת התועלת שבתשובה, והשטן מקטרג איזה מין תשובה היא זאת שאין בה צער וחרטה אהבה או יראת הרוממות.. אלה שבעצם התיבה תשובה יסתם פי משטיננו ומקטרגינו, כי זרע ישראל השב לבוראו די לו בעיניו יתברך שהוא שב, כבן המורד השב לבית אביו כשהוא מטונף פצוע וממורט, זה יקבלו באהבת אב יטהרהו מטינופו ויחבוש פצעיו בלי לחקור ולדקדק בנסיבות שובו כי בנו שלו עצמו ובשרו הוא ששב, ודי לו כי ישוב ויאכילו ממה שהיה רגיל לאכול בביתו וישכב במיטתו שעוד שמורה לו.. והנביא אומר בדבר ה': ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו.. ורש''י מבאר: "ארפא משובתם - אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ"י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו" ע''כ. והנה נשגבות יקרת שירת האזינו היא היותה מיוסדת על סלע היותנו עמו ונחלתו וכשכאלה אין בהם בעוונותינו ככל שרבו כדי להתנתק ממנו יתברך שהבטיח בשירה זו: כי לא תשכח מפי זרעו ואת יחס קירבתנו יבטאו הפסוקים: (ז) זכֹר ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם: יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו: ימצאֵהו בארץ מדבר ובתֹהו יְלֵל יְשִמֹן: יסֹבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו: כנשר יעיר קִנו על גוזליו ירחף: יפרֹש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.. וחותם השירה הזאת בברית נצחים בין השי''ת לעמו: הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יִקוֹם ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו..  ע''כ ברית עולם זו נאמרה להיכתב ללמוד ולזכור, כפי שהזכירה שמואל הנביא: כי לא יטֹש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם.. וכן אנו עומדים לפניו בימים אלה לבקש מרפא ולאלה לנפשותנו ומתחננים אבינו מלכנו חתמנו בספר סליחה ומחילה באיזה זכות? זכותנו היא כי אנו בניך ואתה אבינו..  ואהובי אדוני מורי מוהררא״מ שליט''א העיר לי ששבת הראשונה של השנה היא שבת תשובה כדי שנדע ונודיע שהתשובה קדמה לבריה''ע ולמתן התוה''ק כי היא היסוד וההתחלה לכל כי אין לנו חלק בתורה ובדרכי ה' בלתה. ואני עני אמרתי על דברי בעלי התוס' במגילה שקודם לת''ב אנו מפטירים בתלת דפורענותא ואחריו שב דנחמתה ואחרי ר''ה בתרתי דתיובתא, כי לכאורה יותר ראוי היה שנתפוס בתשובה לאחר הפרענות ונחתום בנחמות.. אלא במשמע שנפשנו העייפה זקוקה להרבה נחמה וקריאות של חיבה על מנת שנזכה לתשובה.. ונחתום בדיבור קצר ויקר מרבינו בעל הקדושת לוי בפרשה זו:  דהיינו שידוע שכל איש מישראל רוצה לחסות תחת כנפי השכינה תמיד וכמו שיסד הפייט הכל חפיצים ליראה את שמך, ומי מעכב שאור שבעיסה והנה באם שירחם ה' את שארית עמו ישראל ויסיר מהם היצר הרע אזי יהיה רצונם תמיד לירא מלפני השם יתברך בגין דהוא רב ושליט ושרשא לכל עלמין. והנה מובא בגמרא על שלשה הקדוש ברוך הוא מתחרט ואחד מהג' על היצר הרע. והנה בזה הטענה באנו לפני השם יתברך לאמר לפניו מה אשמים אנחנו על בגדינו ואשמותינו הלא אתה גרמת לנו מה פשענו ומה חטאנו לפניך סור נא מעלינו היצר הרע ואז בודאי נעבוד אותך ביראה ופחד תמיד וכשמוע הרחמן הגדול טענות בניו אז ירום רחמנותו יתברך נושא את העונות למעלה מאתנו והמצות נשאר אצלינו להיותם מליץ יושר בעדינו להשפיע לנו רב טוב הצפון. וזהו שאמר הכתוב מי אל כמוך נושא עון, דהיינו מי אל גדול כה' אלהי ישראל אשר מתנהג במדותיו תמיד במדה טובה וישרה, דהיינו שהעונות נושא מאתנו למעלה למעלה ואז הזכיות נשאר אצלינו למליץ טוב בעדינו לפניו יתברך. וזהו שאמר הכתוב ישוב ירחמינו, דהיינו שהתשובה אשר הם עושים מאהבה אז היא גורמת שיכבוש עונותינו למטה והחטאים ישליך במצולת ים..  ע''כ לפרשת האזינו   ב. י. ל. א. ו.