ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו

מאת: יהודי פשוט

עד כמה שידוע לי לא נמצא עניין אמונת צדיקים (להבדיל מאמונת חכמים שהוא מהמ''ח דברים שהתורה נקנית בהם, ופירושה הקדום ביותר של אותה ברייתא הוא מתלמיד רש''י במחזור ויטרי שנאמין לקבלת החכמים בתושבע״פ ) לא בתורה ולא בדברי הנביאים ולא נזכר לשון אמונת צדיקים או מושג המקביל לזה בדברי התלמוד המדרשים וספרי הראשונים והאחרונים, עד לספרי החסידות בדור השלישי, (הראשון בהם שמצאתי הוא בסה''ק נועם אלימלך) ופשיטא שאף הם לא נתכוונו למיני הצדיקים של הדורות האחרונים מאז התירו החסידים לעצמם לתפוס בנשק של הס״מ של השקר והרמיה 'למען הקדושה' (והדברים בכתובים). ע''כ אולי יהיה נכון שנענה להם לכסילים כאיוולתם פן יהיו חכמים וצדיקים בעיניהם כי שטות ושגעון על גבול הכפירה והע''ז ר''ל הוא להאמין כי רוח ה׳ ידבר מפיו של אדם שלא נתבררה בבירור גמור שלמות דבקותו בו ית''ש ובתורתו ומידותיו בבחינת מלאך ה' צבאות, יהיה תוארו או ייחוס אבותיו אשר יהיה, ועאכ''כ באלה שאדם יראה לעיניים את מיעוט תורתם גבהות רוחם עובי חומריותם ושאר מידותיהם המגונות. רק באשר כינו עצמם בתואר אדמו''רים ונמצאו להם נערים שירוצו לפני מרכבתם או ירשו מאבותיהם עסק חי של רבי'ריי (שהציות והאמונה בהם הוא תמצית חובת הלבבות והדעות שמחנכים עליו בעלי העניין את ההמון בדורנו) ופשיטא כי האמונה צריכה להיות בקב"ה ולא בבן תמותה בשר ודם כדברי הנביא ירמיהו -  כה אמר יהוה ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן יהוה יסור לבו.. ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו, אך התורה מלמדתנו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכך אמר הקב"ה למשה קודם מעמד הר- סיני, בחינת ייעוד לדורות: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ובמכילתא שם: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך" (ואלה החלמאים שמדמים את אדמו''ריהם לנביאים אל להם להתאבל על חורבן ביהמ''ק ואבוד כהן ונביא כי מנביאים ממין זה יש לנו בימינו בלעה''ר די למלאות בהם ספינות ענק). ובפסחים "שמעון העמסוני... היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל 'את ה' אלקיך תירא' פירש...אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש: את ה' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". על פני הדברים במשמע ששמעון העמסוני חש, כי בשיתוף גורם נוסף למורא שמים יש מימד של שיתוף ר''ל. ומה באמת התשובה לרתיעתו - אכן, הקב"ה הוא האחד שאין בלתו למורא, אך יראת ת"ח הדבקים בו ית' במידותיו ובתורתו מהווה ענף ממוראו יתברך (אך ורק בסדר הזה וכל עוד חשים ומכירים בכך..).  על הכתוב ובו תדבק אומר הרמב''ם בהל' דעות "מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם , כענין שנא': 'ובו תדבק'... וכן ציוו חכמים ואמרו: 'הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.. מדברי חז"ל בכתובות על הפסוק "ולדבקה בו" וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב "כי יי אלהיך אש אוכלה הוא" אלא הדבק לתלמידי חכמים ותלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא הדבק בת"ח קיימת גם ההרגשה התודעתית של התקרבות לקב"ה באמצעות דיבוק בת"ח בדרכים והאופנים שנזכרו בתלמוד שם.. ותועלת המצוה הסביר בעל החינוך על יסוד דברי הרמב״ם במקומו. ופעמים שחשיבות ת"ח עולה על חשיבות התורה עצמה, כדברי הגמ' במכות "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן בצרו חדא"...  ובאשר להתבטלות המוחלטת בפני הרב הראוי, אמנם נהירא לן שלא הייתה נוחה דעתו של רבינו המהרש''א בח''א מפשיטות המשמעות של דברי התלמוד בסיפור רבי יהודה ושמואל רבו במס שבת רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה א"ל לא סבר ליה מר (משלי כא, יג) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה א"ל שיננא רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי יתיב מר עוקבא אב ב"ד (אמר רש"י על בקרירא - שייצא בעונש קל כי האחריות מוטלת על הראש בי''ד) וביאר שם על דרכו בדרך שתתיישב עם דרך השאלה בלשון לא סבר ליה מר כי לא פנה אליו בדרך תוכחה רק שאלו להלכה האם דינא היא דאין צריכים להזדקק לצעקת הדל בבי״ד (וגם לפי ביאור המהרש''א העלה רבי יהודה עכ״פ ספק בהתנהגותו של שמואל רבו..)  ואילו בגמ' שם מצאנו מאמר רבי אלעזר המשבח שיקול דעת אצל התלמיד ושינוי ממצוות הרב בעניין אשר השכל הפשוט יחייב. תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח - אמר רבי אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי: רות - דאילו נעמי קאמרה לה 'ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן', ואילו בדידה כ  'ותרד הגורן' והדר 'ותעש ככל אשר צותה חמות - (מפרש רש''י ששקלה בדעתה שאם תעשה כסדר מצות נעמי ותרד לשדה מקושטת ומבושמת יחשבוה חלילה לפרוצה) דאילו עלי ויאמר עלי לשמואל לך] שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך [וילך שמואל וישכב במקומו], ואילו בדידיה כתיב ביה: [שם פסוק י] ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך, ולא אמר 'דבר ה’’ (ורש"י פירש ששמואל חשש להוציא ש''ש אף כי רבו ציווהו דילמא טועה אלי ובזאת הפעם לאו השם הוא..) וגם הגדולה שבאזהרות על ההתבטלות להרב היא במאמר רבי אבהו בסנהדרין - זו האומרת ש המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה - א"ר אבהו דכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשההוא מסמיך להפסוק בבמדבר שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה וגו' והא ככל המאמרים שקדמוהו מכתובים המדברים במשה רבינו קמיגמרי, והדעת נותנת בוודאי שרבי אבהו שמובא עליו שעשה כדברי רבי יוחנן שהתיר ללמד את בתו יוונית גם כאן כדרבי יוחנן רבו סבר ובוודאי שברב הדומה למלאך אלוקים קאמר,  כדבגמ' מו''ק א"ר יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו..  ועכ''ז אף שאלי היה כהן לאל עליון ורוח ה' דיבר בו והיה בוודאי במעלת רב הדומה למלאך ה' צבאות נהג שמואל כשורה בדרך שנהג.ומהאי דבגמרא ב''ב - דדריש רבי יוחנן ואותו תלמיד שהלעיג על אגדה מתמיהה -ושעריך לאבני אקדח כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהן עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן אמרו ליה שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי אמר לו ריקא אלמלא (לא) ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות..  יוקשה לכאורה על רבותינו גדולי הגאונים הרמב''ם והרמב''ן וכולי רבוותא דסבירא להו דאין אנו חייבים לקבל כפשוטם דברי חכמים המפליגים באגדות הנוגדות את טבע המציאות והשכל. נראה לי העני שאותו התלמיד נודע מכבר לרבי יוחנן כתלמיד שאינו הגון, ובהאי שסיפר לו על השיח שהיה לו בים עם מלאכי השרת רבי יוחנן היה זה שלא האמין לדבריו כאשר תפס בלשון בעלי האגדה לפרכס עצמו על כן ענהו כאיוולתו והרחיקו..  ובדרך אגב, עניין ה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.. הוא גם נושא מתמיה אם נקבלו כפשוטו.( וידוע הסיפור באדמו''ר אחד שהתפרכס בפני רבי יאנקאלע מפשעווארסק ע''ה באמרו שמחצית בית העלמין בעירו היה מלא באנשים שמתו מהקפדתו של אביו.. כשזה יצא מלפניו היה רבי יאנקאלע מתמיה בינו לבינו וממלמל : אכן לא שמעתי שדיברו גדולות באביו אדמו״ר פלוני, אבל לא העליתי על דעתי שיהיה רוצח המונים (מאסן מערדערער בלע''ז..)  אולם מצאתי דיבור נאה שרבי נחמן מברסלב מסביר שכאשר הצדיק נותן את (עיניו) הסתכלותו שלו באדם אז זה רואה עצמו מבעד עיני האמת שבהתבוננות הצדיק ונתגלית לו עצמיותו עד שבוש בנמיכותו ומתקן דרכיו. וחשב להזכיר שבמקום שהרמב''ם הזהיר בהלכות ת''ת על חובת התלמיד בכבוד רבו הזהיר גם על חובת הרב בכבוד תלמידיו.. ולא לא יעלה על הדעת שכבודם הוא הוא ה "בייגיין" לאלפים לפני האלהיות הניצב כפסל או יערכם למאות על הפארענטשאות וירקדם כתיישים שיסתכלו בו בגרונות יבשים שעות על גבי שעות כשהוא יושב ומתפרכס עם נסיכיו המשמימים, וכמנהג צדיקי דורנו להיות נוהג בבניהם ובנותיהם של 'תלמידיהם הצמיתים כמו באסופים הגדלים במוסדותיו המשחיתים מבלי שיהיה להוריהם שמץ של דעה והשפעה בחינוכם מי הם מחנכיהם ועוד כהנה וכהנה הני מילי דחסידותא חדשים גם ישנים שנועדו לעקר ולשרש בהם כל שמץ של יחידות ולרמוס את קומת האדם שבאותם עלובים גם בהתגדלותם ולהנמיכם למדרגת בהמות אדם רכוש ומקנה.. ובוודאי ובוודאי שלא באלה בחר ה'.. ולא על כך אנו מברכים אשר.. ורוממנו מכל לשון. ואכן עבדכם גם ראה את דברי החזו״א שנתפרסמו בנושא חובת הדבקות ההתייעצות והציות העיוור לגדולי תורה באשר הם. אבל דבר מביך אירע לחזון ההנהגה הזאת שהוא ע״ה לא הביא לה שום סימוכין מדברי חכמינו ז״ל, כי דבריו נתקבלו כהלכה למשה מסיני והיו בצוק העתים לתורת החיים ודרך לרבים שאינו עומד לצערנו במבחן המציאות, כי באשר נתגדל מעמד הלמדן למין חצי אלוהות אירע להם לליטאים כמעשה החסידים ורבו נוטלי השם למאות אשר לא  די להם שהם בחלקם הגדול מעוטי תורה ותבונה שנתגדלו והתפרסמו כי היו למגידי שיעור פופולריים החביבים על בחורים ילדים, אלה גם הטמיעו את צמצום שכלם ורוע טעמם כאמיתות השקפתיות , וסוף דבר שהתקלקלו המידות ונתטפשו הדעות עד שבעווה״ר ירד ערך לומדי התורה ונמצא שם שמים מתחלל ר״ל ע''כ

והנה צירפתי צילום שצולם כבר בימי, ואתם בנים ראו גם ראו באיזה נינוחות ישבו אז לפני האדמו''ר רבי חיים מאיר ע''ה המכונה דער חיים מאירים, והיעלה על הדעת שישבו כך לפני נכדיו או נושאי נכדותיו ?! ראו גם שלא חרב העולם כאשר נכדו הביא לו את הכלי (הפשוט והצנוע) לנטילת ידים.. והוא הדבר שאני חוזר ואומר כי בימי ולנגד עיני התפתחה תרבות האלהת האדמו''רים והיצירתיות שמעבר לגבולות הטעם המתורבת בגינוני פולחנם.. אגב, הקשר הרגשי שהיה לתלמידי הישיבה ולחסידי רבי חיים מאיר לרבם היה משהו שבדור זה כבר לא מכירים, בכלל לא.. פעם נתקלתי ברומיינישער איד עורך דין שחי כחילוני גמור בתל-אביו וזה סיפר לי שמשפחתו מחסידי ויז׳ניץ הייתה, וכאשר שאלתיו האם הוא עדיין נכנס אל הרבי הוא התחיל למלמל באידיש אוי דער רעבי דער לעכטיגער רבי ונרטבו עיניו..

ולתועלת בני הנעורים שמפמפמים להם השכם והערב במצוות לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל שאנחנו מצווים להישמע לכל הנחתם בשם בשם הפורום של גדוילים או כלשון רבי ליצמאן גאדאלים ל''ע אומר במלא מידת האחריות כי: הטיעון הזה הוא אף למטה מן השקר והליצנות. וראוי שיכירו את דברי הכתוב מהיכן שהרומיינער גנבים שלנו השאילוהו וזייפוהו לעניינם והוא בדברים י''ז - כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט  בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד. הרמב''ם פסק לדינא שאין להרחיב במצוה זו מעבר למה שמפורש בפסוק, (ואף זאת מגביל הרמב''ן עוד יותר לתנאי שיתקיימו בו פרטי זקן ממרא)  רק הראב''ד סובר שהוא חל גם על קבלת הוראת המרא דאתרא איש במקומו.. ובאשר למצוות הנביאים ודרבנן שאנחנו מברכים עליהם בלשון וצונו אומר הרמב''ם כי מקור סמכות חז''ל לתקן מצוות דרבנן הוא מן התורה.. ודברי רב אויא בעניין אינם אלא דאיכא אסמכתא מקרא.. ע''כ