הרבי הקדוש של חותני / מסיפורי מאה שערים

מאת איש פשוט

אל נא תחפש אחי את מאה שערים המהוללה של פעם, אכן לפנים זו יפהפיה נעימת סבר ומשובבת כל לב הייתה, כי תמצאנה עלובה זועפת כיפהפיה שנשחת תוארה נכפף גיווה ושף דעתה, עבר זמנה בטל קרבנה ומתהילת עולם לא נותר לה אלא שמה, כי הדור שהלך הלך והדור שבא תחתיו הוא זה שבא.. וכל זה אירע לנו בהיסח הדעת בפחות מחמישים שנה. אני עבדכם כאבא ז''ל התאהבתי בה בקריה החיוורת הקסומה כאשר ביקרנו בה לראשונה, באותם ימים עוד עמדו בה כל אבן וזיז במקום שייעדו להם הקדמונים שהקימוה, גברים הולכי בטל לא נראו בה וככל אשר אתה פונה אתה מוצא את חותמן של בליבוסטות קנאיות נקיון נמרצות שמירקו בלהט גם את אבני החצר שמול ביתן ואצבעותיהן החרוצות הגיעו לכל פינה בבתי התפילה שכולם אמרו חיבת הקדש והוד קדומים. בסמטאות השכונה התרוצצו נערים במכנסונים וגרביים חומות מטולאות (למשימת הטלאתם של הגרביים המקורעים כינו מארעז'ען שעסקו בו אותן אמהות לביאות כמו לנוח מעמל יומן) היארמולקות עם הגדילים שבראשי ילדיהן היו לבנים בוהקים, נערות צנועות תמירות הציצו מאפלולית ביתן בצמות קלועות מוקפדות והכל בכל מוכן בה לקבל את פני משיח צדקנו. ביום שנישאתי לבת המקום שתחי' נהיה עבדכם למאה-שערים'דיגער ברמ''ח ושס''ה. אמנם דירתנו בתל ארזה במרחק חמש עשרה דקות הליכה הייתה, אבל ליבי חיי רוחי וחברי היו במאה שערים. שם בשטיבלך התפללתי את תפילות הבוקר, את פת השחרית אכלתי עם המזדמנים הקבועים במטבח בית חותני, ומשם רצתי לאונגארישער-כולל שהיה במעלה המדרגות בבית הכנסת פרושים הצופה אל ים האור הטוב שמילא את הגרויסער-חצר של בתי אונגרין, שורות הצחור המבהיק שנע על חבלי הכביסה שנמתחו בה נדמו לי כמפרשי ספינות חלומיות, ואני הייתי חוזר ועומד שם על הגזוסטרא המפורזלת כמהופנט ובוהה ובוהה בם מבלי שאדע למה. בתי האבן הזעירים ברחובו של חותני דמו עלי כישישות רדופות זכרונות מנמנמות, והמדרכות הצרות הדבוקות להן עוררו בי מין ריגוש עלום ורך שהיה חולף בי מראשי עד כף רגלי. הנה אני ילד מילדי שופרון הטמאה דורך בשכונת אהבתי בקריה הכי יהודית עלי אדמות. אכן יש תורה ויש יהודים כשרים ויקרים טובים בכל רחבי ירושלים, יש מהם בבני-ברק יש מהם בוויליאמסבורג ויש ב''ה בכל מקום, אבל פה זה מאה שערים איפה שהיהדות מורגשת הכי טבעית, וכי איך לא כאן.. בצל השכינה הקדושה שנדדה אליה עם יושבי העיר העתיקה שהוגלו לתוכה בשנת תש''ח. דירת הקרקע הקדושה של חותני הצדיק ע''ה הייתה שקועה אך מעט כחבוקה דבוקה באדמת הקדש, חבויה קמעא כמצטנעת מתחת למערכת מדרגות אבן קדומות עם מעקה ברזל ישן נושן שהיה מתנגן לפסיעותיו הכבדות של הויזמן השכן הקרליני העולה לביתו. אבני רצפת החצר הקטנטנה היו עתיקות שחוקות ושקועות אך נוחות למדרך הרגל כמו שמחות בנו להוליכנו לבית שכה אהבנו. ורק אז כשפתחתי את דלת העץ הנואק וירדתי את מחצית המדרגה לתוך ה'ארמון' עם מסדר פתיליות הנפט ורהיטי העץ הלא מהוקצע מעשי ידי בעל הבית, ונתברכתי בברכת הבוקר עטפתני ההרגשה המלבבת שאני בבית טוב, של אנשים טובים הטובים ביותר בעולמו של הקדוש ברוך הוא.  הקדמתי במקצת מן המקצת משבח המקום ורוחו בזמן המעשה כמבוא לסיפור במפעלות רבו של חותני הטוב ע''ה אדמו''ר צדיק תמים שנשפך עליו כל החן והחסד של מאה-שערים. ואתם בנים השמעו לי, בואו נא הפעם עם זכרונותי, נצא נא ממעונו הקדוש של חותני, נעבור את פיסת החצר, נעלה את שני המדרגות האבן הרפויות ונצא את השער הצר. שאו נא מרום עיניכם לטוהר השמים הירושלמים והסתפגו במשבי אווירה המלטפים כי עוד תתגעגעו להם. מכאן נתהלכה במתון במורד מעבר לחנותו של השניידר עד רחוב השוק, כוכי החנויות הנעולות על בריחים שממולנו הן חנויותיהם של חנה מהקרפיונים וחותני הטוב המכונה רבי פייבאלע מהירוקעס, נפנה לשמאל למעבר הצר שבין הבניינים אצל חצרו של שלום לייזר מרגליות ונעבור במבוי האפלולי שמוליך לשער הברזל המעוקם שנקרא שער בהר''ן, מעבר לשער נמשיך לימין כשלשים ארבים פסיעות במורד הרחוב עד חנות הספרים של שרייבר ואנחנו כבר ברחוב מאה שערים  מול החצר והבית הנכלם שנקרא רומיינישע-הייזער בו מתגורר הגלמוד הנעזב שמסכנים רבי דוד ברסלב'ר שגם מכונה דוד דער רומיינישער. נביט לשמאל מפני נהגי האטובוסים הפראיים שאוהבים לטוס ברחוב הצר של מא-ש ונעבור מהר את הכביש, נפסע איזה פסיעות לשמאל שם יש שער אבן פשוט שמעליו המון שלטים בלויים ואיזה מדרגות אבן יורדות לחצר מרוצף בלאטות צבועות קדומות שם הכניסה לבית מדרשו של הסטראפקובער רבי, כולו אומר אפס כסף תום וחן קדומים של בית תפילה מקודש קודש שחלונותיו הקשתיות שקועות למחצה במדרכת רחוב מאה שערים. מא-ש היא אכן בירת העולם בשלטים ולוחות הקדשה, אבל מעל לשער המוליך לסטרופקוב ולמרתף היין של שור השכן לו אכן הצטופפו ערב רב של לוחות בדיל קמוטות חלקית מחוקות שעליהם נרשמו בידי אמן שמותיהם של כו''כ אדמו''רי צאנז סטרופקוב שינעווע גורליץ צאנז ועוד מפורסמים נוחי עדן וקהילות קודש שהרבי קרא את בית מדרשו בעיר הקודש והמקדש לנשמתם ולזכרם, וכה רבים היו אותם לוחות מתכת דהויות עד שהתייאשת לקרוא את מחציתם וחבל. וכל אלה לא הועילו לאותו צדיק עני שיהיה לו מניין בימות החול ואף ביום השבת כשאנשים כחותני והמקובל המפורסם רבי אשר זעליג מרגליות מנחתם עדן התפללו אצלו היה המניין בצמצום גדול. למה? מפני שהרבי הזה היה בטלן גדול ונורא שעבד את בוראו בדחילו ורחימו כלבבו ולא ירד בתומו לסוף דעתם של הבריות אמאי הם כל כך קצרי רוח ואנה המה נחפזים בזה העולם החולף.. אבל סטרופקוב היה מרכז מוכר לכל בני המקום כי היה לבית וועד לכמה וכמה ארגונים דמיוניים שהופיעו על כרוזי נטורי קרתא התכופים, ובראשם הבי''ד של העדה החרדית הספרדית (שהתכנסה פעם ביובל אם בכלל) שרבינו יסדה ועמד בראשה. ואם ישאל השואל מה לו לאותו רבי חסר חסידים שלא דיבר עברית ולספרדים, זה עוד סיפור שחוזר לשנותיו שנות השובע שעברו עליו בעיר רמלה עד שגרמו לו הכיסופים לחצרות השם בעיה''ק והניח לכל הטוב שהרעיפו עליו שם יהודים פשוטים יוצאי רומניה והספרדים שם ועבר לחיות חיי עוני ודוחק בקרב אביוני הישוב הישן בעיר הקדש ירושלים. עד כאן הארכתי לכם בסיפורי רחובות ובתי אבן עייפים ועוד לא התחלתי לתאר את מראה הוד כבוד קדושת רבינו רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם מסטאפקוב זי''ע, ולא בכדי, כי דחיתי הדבר הקשה כי טרם עלו על לבי הדימויים שאוכל להסתייע בהם במשימה המאתגרת.. כי רבינו היה אדמו''ר של תום מבע ופשיטות הליכות היה, שגם נתברך בגוף צורה והילוך שהעידו בו שלא היה מצדיקי רוסיא שנטו לחיי תעניות וסיגופים.. עיניו טובות ורחומות היו ואת תואר פניו פיארו זוג פיאות רחבות טפח השופעות לו  לצד זקן צהוב מכסיף שירד כנחל עדנים לעבר חזהו, רבנו לבש בקיטשאות של אדמו''רים המחוייטים בידי הזול שבחייטים אך נדיבים למידותיו ובראשו ביבור-הוט איכותי רחב גדול ועצום ששלחו לו אוהדי בית צאנז מאירופא. ואף לא אנסה לתאר את הילוכו הקופצני מעט של הרבי מסטרופקוב בימי שבת ומועד כשהיה עובר  (גם בימות תמוז) בפרוות אדמו''רים שכמיני קאלפיקים תפורים לו על שולי שרווליו, כי זו מומחיותו הבלעדית של מקורבו 'התמים' רבי יאנקל צוקר שיחי' (הבדחן הנצחי של החברון'רס).  והנה לכם סיפור נאה מאותו צדיק אמת: שאירע בימי ההפגנות ההיסטוריות נגד בריכת התועבה, מעשה שיצאה עוד הפגנה מסטרופקוב למקום שיצאה, והשמועה באה לרבינו כי הז'נדארים תפסו כמה ממקורביו והשליכם בתפיסה, וכי למחר יובאו בפני השופט במגרש הרוסים שישפטם לשבט או לחסד. על כן השכים אותו צדיק והקדים תפילתו ולבש הטוליפ הרבני ולקח את הרבי'שע שטעקן בידו האחת ואת כר הטלית והתפילין עם ספרי המוסר והחסידות באחרת.  כי חישב אותו צדיק את דרכיו שאם יכשל בלשונו בחינונו ח''ו ויעכבוהו בתפיסה ל''ע לא ישהה בו בלי כלי אומנותו.. וכך הלך הרבי ברגליו לבית המשפט במגרש הרוסים על מנת למסור נפשו בסנגוריא על האסירים האומללים. ישב הרבי מסטרופקוב בבית המשפט הריק ועוד שנה פירקו בקול ונעימה ולא פסק גם אחרי שהביאו השומרים את האסירים האזוקים והושיבום על ספסל הקרימינאלים והקטיגור גבוה הקומה בלבוש שחורים נעמד בגאווה וברשעות גדולה במקומו אצל השולחן שבקדמת האולם וכתבי האשמה בידו. ואז לפתע נפתחה הדלת שלשמאל הקתידרא ושמש בית המשפט שאג מתוכו בקול מאוייים בית-המשפטטט והפאליציאנטין ציוו על התפוסים לעמוד בדומיה על רגליהם עד אשר השופט לבוש השחורים נכנס וישב במקומו ברום הקתדרה. האדון שאל ורשם את שמותם של האסורים והורה לקטיגור שישא את דבריו. וזה פתח רשעותו כשהוא קד במיני קידות ראש של גויים ומחניף בדברי חלקות לשופט חמור הסבר שישב והקשיב לו בכובד ראש והרשע היה מפתהו בחלקלקותיו שכבודו ישפוט את הנתפסים הכשרים למאסר לפחות עד אחרי הימים טובים כי לא זו בלבד שעברו על חוק ושנו בחטאם אלא שהם ראשי המסיתים ולמען ישמעו החרדים וייראו. ומשסיים סוף סוף המקטרג לקטרג את קטרוגיו, קם רבינו על רגליו ואמר בלחש ובכוונה גדולה מאוד את כל הפסוק של ויהי נועם, שהה לכוון דעתו, נתן עיניו הטובות בשופט ובקטיגור הרשע (כדי להכניע הקליפה) עד שעצמם והרים קולו העמוק הנעים בנחת וידידות כדברים כאלה:  קוידאם אסאפייר לפנייך אדויני ראש המשפאט סיפער ניפלע מעעסה ברבייני המראה יחזקאל מדעעש זכיתה יוגיין עליינה.. ובקושי יצאו הדברים מפי קדשו והשופט לבוש השחורים הכה בפטיש העץ שבידו בדרך קפידא גדולה ואמר -לא לא לא.. ידבר בבקשה לגופי האשמות והעצורים כי כאן אני לא שומע סיפורים!! לא נבהל רבינו וענה במתק לשונו ואמר: היעלה על הדעעעס כבויד רים מעלותא שבותי עד היינה למען יהיו דבוריי לפנייכם אדויני ראש המשפט סיפיריי דבוראם באטאלים? לה יאאלא ולא יובא חולילה וחס!! איילא שביקשתי לפתוח דבורים שעל לבובי במאאסיי צידיקעם אמיתיים שייש בוי סגילה ועניין גאדאל עד שאמרי שמעלותו כערך לימעד דאף גימורה עם התויספעס.. וכאן חזר וקטעו השופט ואמר: כבוד הרב אזכירו שוב ושוב שכאן זה בית משפט ולא מקום שמלמדים בו תורה.. ואז השתתק רבינו עד שנשא קולו בלחישה של קינה תמיהה וניצוח שהרבנים הקדמונים נזקקו להם בדברי ההתעוררות של שבת שובה ואמר: הייתוכיין הדובאר שאשמע כיין ממעלותא אודוין המשפט שויפעט עיר הקודאש ירישולאם?!.. ואז הרים קולו וקרא בקול נעים של נצוח ופירכא דאורייתא - האראיי במשלי ניימר בפאריש מייסיר אזנה משמויא טארא גם תפילויתא תואבאא?! השעם ישמרייני ויציליינו ראחמונה ליצלאן!!.. ומשיצא כן מפי רבינו קרא השופט במבוהל וקול עצור די די דיי היבתני היבנתי כבוד הרב.. כי אירע הנס שכמין קורדדיקוס של צחוק כצחוק הריקים אחז בשופט הקפדן והאדון נתאפק בכל כוחו כי בוש והיה כופה ידו על פיו בחזקה ועשה עצמו כמשתעל, בכך רמז לסופרו שירשום לאסירים איזה קנס קטן שישלמו תוך שבועיים וישלחם לביתם, ובכך קם ונשמט כשהוא מתאמץ ומתנשף ונסתגר בחדרו..  ואז משנחתמה הפתקא טבא. והוסרו כבלי  הברזל של האסורים אורו פני רבינו באור גדול עד מאוד והיה מטה בראשו מצד אל צד היסב פניו אל הכשרים הגאולים וקרא בשמחה גדולה ובכל כוחו: הודו להשם כי טוב.. גילויבט איז דער הייליגער מעכטיגער באשעפער.. איך האב דעם בעל מקטרג  מנצייח געווייזן!! איי איי איי האב איך עיים מנצייח גיעועיין!!.    זכותו של אותו צדיק יגן עלינו ועל זרענו ועל זרע זרענו א''ס

וזאת למודעי: שאת גוף הסיפור קיבלתי מפי איש שוע ונכבד המדקדק בדבריו והוא היה בשעת המעשה בבית המשפט כי סבו זצ''ל היה בין התפוסים.