ברשות הרב הגאון בעל האכסניא לתורה המשפיע הדגול
פמ''מ כש''ת רבי חיים שאולזאהן שליט''א
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא ויה-וה אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. יה-וה אלהיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר יה-וה..והנה הרמב''ן פירש: "וילך משה" - כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך ואחר עברם בברית ילכו מפניו ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו. "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" - וזה לנחם אותם על ענינו כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם.. והנה סיפור דברים פשוטים אלה יכשירו את לבבנו לבכות בדמעות אהבה את אבינו רוענו רבנו. כי פסוקי הליכתו של מרע''ה ע''ה ישלימו את סיפור איש האלקים הנישא מכל הנביאים לפניו ולאחריו, סיפור הפותח בספר שמות בפסוקים המגידים בתחילת דרכו ''ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם'' שכל אשר גילה לנו בו הכתוב קודם לו הוא ''ותרא אותו כי טוב'' וכי הוא גדל בבית המלכות כבן לבת המלך. וכאן כבר סיפר לנו עליו הכתוב 'ויגדל' שהוא גדל (במושגי בית המלוכה, בגבורה בחכמה ובנוי המכשירים למשרה ושררה) ויצא במצוות לבבו מכל הטוב הנעים והמפואר והמרומם בבית מלך מצרים אל אלה שהם אחיו בתולדה אשר לא היה לו שיג ושיח עמהם מעולם, בעצם עם עבדים הירודים בגשם כמו ברוח בתכלית הנמיכות והעליבות, ורחוקים ממנו ומעולמו הפרטי כנסיך בן המלוכה בריחוק שאין רחוק ממנו. והוא בהיפוך מטבעם של אלה שנתעלו וגדלו לעושר וקירבת המלכות שראו עולמם בקרב האדונים הדומים להם, ואף אם זכרו באיזה עניין את מכורתם ויטו חסד לעלובים שמקרבם יצאו, יהיו משתמרים מכל משמר שלא ייצאו בכך לשום רגע ממחיצת מעלתם, כי זה טבעו של אדם. לא כן מרע''ה שיצא מבית אדיר מלכי הזמן מלך מצרים הנחשב לאלוהי עמו, אל אשפתות אחיו העברים הדוויים והנרמסים ביציאה גמורה בלא גבולות וסייגים של ריחוק השכל והגורל, וכבר שם מעיד בו הכתוב וירא בסבלותם כי היה בו מבחינת ״עין ה' אל יראיו'' דהיינו שהקב''ה נותן בהם בצדיקים עיניים של מעלה ג-טליכע אויגן בלע''ז המובא בספרים, וכל אשר ראה מרע''ה באחיו לא היה בשפלותם ובגסותם וקוצר רוחם אלא במצוקת סבלותם, ותיכף נתן עולמו ונפשו עליהם כפי שהגיד הכתוב, עד שהשי''ת אמר לו אם אלה ראויים לך אתה ראוי לי כפי שמובא במדרש: אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו שכתוב "וירא ה' כי סר לראות" – ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".. (שהוא נמוך קוצי וחסר ערך) ותמונת ה' יביט" : בשכר שלא הסתיר משה את קלסתר פניו כשיצא מארמון המלוכה והכיר בדמיון עם אחיו העבריים השפלים ועוד.. והנה עתה ביום תום ימיו ושנותיו של מובחר המין האנושי בן התמותה אשר בתמונת ה׳ הביט ופה אל פה דיבר עמו בכל הנוראות של קבלת התורה הקמת המשכן המלחמות וכל האותות והמופתים, הוא מניח בלא משים את גינוני המנהיג, קם והלך אל כל ישראל חכמים ושועים כפשוטי עם והדיוטות ומספר עמהם כדבר בן תמותה שוה אל שוים, להגיד להם כי כלו ימיו ואין תקוה לשנותיו ומדבר אליהם מטוב לבבו להכינם לתמורות שיבואו עליהם לאחרי הסתלקותו לטוב להם כל הימים. ועתה בימים הקדושים שבין כסא לעשור מה לנו התעוררות גדולה מסיפור מפרידתנו מאבינו רוענו גדול אוהבי ישראל בכל הדורות, להיות עומדים לפני השי''ת ולומר לפניו בעיים רוחנו הנשברה, אנא אבינו מלכנו הבט אל הברית זכור חסדי אהוביך אבות העולם ותומת משה עבדך שראה בסבלותנו, אהבנו באהבת תמים בכל אשר נמצאנו ולא נתייאש מקושי ערפנו ושפלות טבענו עד נשימתו האחרונה, אנא הבט לתלאות ואל לחטאות שהדורות נתמעטו במיעוט לאחר מיעוט כי הצדיק אבד ונסתמה עלינו מנהיגות אמת ואנחנו דור תועים כשה נדחה. והא לנו שמץ של כוונת הלב במילות הפייטן המאוד קדום בפיוטי הי''ג מדות: אנשי אמונה אבדו/ באים בכח מעשיהם/ גבורים לעמוד בפרץ/ דוחים את הגזרות/ היו לנו לחומה/ ולמחסה ביום זעם/ זועכים אף בלחשם/ חמה עצרו בשועם/ טרם קראוך עניתם/ יודעים לעתר ולרצות/ כאב רחמת למענם/ לא השיבות פניהם ריקם/ מרב עוננו אבדנום/ נאספו מנו בחטאינו/ סעו המה למנוחות/ עזבא אותנו לאנחות/ פסו גודרי גדר/ צמתו משיבי חמה/ קמים בפרץ אין/ ראוים לרצותך אפסו/ שוטטנו בארבע פנות/ תרופה לא מצאנו/ שבנו אליך בבשת פנינו/ לשחרך אל בעת צרותינו.. הוי חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו. ורבינו השפת אמת אמר בשנת תרמ''ח על הפסוקים-ויאמר יה-וה אל-משה, הנך שוכב עם אבותיך; וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את-בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום-ההוא ועזבתים והסתרתי פניי מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות; ואמר, ביום ההוא, הלוא על כי-אין אלוהיי בקרבי מצאוני הרעות האלה הענין כי בזמן שהי' מרע"ה קיים הי' התגלות אלקיות בהתגלות בלבות בנ"י. ולא הוצרך להיות התורה כתיבה דאורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. ובזמן הגלות אמרו אין אלקי בקרבי היינו שהוא בבחי' הסתר אספקלריא שאינה מאירה. אבל בוודאי לא עזב הש"י אותנו. וזה הרמז הסתר אסתיר כמ"ש במד' בפסוק דומה דודי לצבי כו' נגלה ונסתר רואה בעין אחת ע"ש. כעין שכ' במד' תשא אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו כי מקודם הי' רק עשרת הדברות בלוחות. ואחר החטא הוצרך להיות כתיבה כל התורה. ובדורות אחרונים התירו לכתוב גם תורה שבע"פ. והיינו כנ"ל כי עצם התורה ניתנה שתהי' אותיותי' מאירות בלב איש ישראל. כענין שאמרו על ר"מ עפעפיך ישורו נגדך כו'. אך אחר החטא כ' כתבו לכם השירה הזאת היא פרשת התשובה. האזינו שניתנה לדורות השפלים. והיא התגלות הדרך האחרון שבתורה שיהי' כתובה בגשמיות. וזה הדרך הוא נוקב והולך עד התיקון השלם שיהי' בביאת המשיח בב"א: ורבינו הדגל מחנה אפרים אומר בפרשה זו על הפסוק : ואנכי הסתר אסתיר את פני: והוא לכאורה תמוה גדולה איך אפשר שהקב"ה יסתיר פניו מישראל חלילה ואיך יהיה להם חיות ותקומה כי זה כל חיותם של ישראל עם קרובו שנקראו בנים למקום אך דהנה המשל הוא למלך שעשה כמה מחיצות באחיזת עינים לפני היכלו שלא יוכלו ליכנס אליו ונסתתר שם ועשה חומות ואש ונהרות באחיזת עינים הכל לפני בניו והנה מי שהיה חכם נתן לב לדבר אך אפשר שאביו הרחמן לא יחרצה להראות פניו לבניו ידידיו אין זה כי אם אחיזת עינים והאב רוצה לנסות אם ישתדל הבן לבוא אליו ובאמת אין שום הסתרה והנה מיד כשמסר לנפשו לילך בנהר נסתר אחיזת עינים ועבר בו וכן בכל המחיצות עד שבא להיכל המלך ויש טפש שירא להתחיל לעבור המחיצות ויש שעובר המים וחוזר מפני החומות ומפני האש והנמשל ידוע והנה מי שמוסר נפשו ועובר בכל המחיצות ודוחק עצמו עד שבא אל המלך אז יבוא למעלה יותר גדול מקודם וזהו אנכי ארד עמך היינו כשתתן לב ותבין שאפילו בירידה יש גם כן אנכי היינו ההסתרה שנסתתר עצמי ממך היא גם כן לטובתך אז ואנכי אעלך גם עלה היינו שתזכה למעלה יתירה וזהו גם עלה והבן וזהו ה' ההולך עמך תמיד הן בירידה והן בעליה אז לא ירפך ולא יעזב' ותרגומו לא ישבקינך ולא ירחקינך היינו אפי' כשנסתתר לפעמים מכל מקום לא להרחיק ממך היא כנ"ל והיא שמרמז כאן ואנוכי הסתר היינו כשתתן לב להבין שאנכי היא בהסתרה אז אסתר ע"ד הדסה היא אסתר והדס מספר חיים ע"ה והיינו שאז תוכל לאור באור פני מלך חיים וזהו אסתר את פני וזהו סוד ר"ה וסוכות בתחלה בכסא היינו שיש הסתרה ואח"כ בסוכה באתרוג ובחיים בי לולב והדס שניהם מספרם חיים כנ"ל שזוכה לאור באור פני מלך חיים וכו' והמשי"ב:
שובה ישראל עד יה-וה אלהיך כי כשלת בעונךואני בעניי הייתי מתמיה על פירושי פסוק זה ושאר פסוקי התשובה מהם במשמע כאילו יהודי יכול להתנתק ולהתרחק מבוראו יתברך שהוא סובב וממלא כל עלמין וכו' והוא אבינו רוענו המחיה את כולם בכל עת ורגע כדכתיב ואתה מחיה את כולם, וכמו שביאר הרמ''ק שהוא הוא יתברך המשגיח עלינו ושומרנו ומחיינו גם בשעת העוון וכו'. ע''כ היה ניחא לי בתרגום יונתן שפירש את הפסוק שובה: תוב ישראל לדחלתא דה' אלהך ארי אתקלתא בחובך.. שמשמעו הוא כדרך שהיה המשגיח בישיבה קטנה נוזף בי ומזרזני כאשר נמצאתי מאריך מחוץ לביהמ''ד ואומר לי: חוסה על זמנך ושוב לתלמודך.. ודברי הנביא ישעיהו יזרזונו לאמור: למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה, ובאשר להרגלנו הרעים וזוהמת העבירות שבידנו יאמר: לכו נא ונוכחה יאמר יהוה אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהי. והנביא יחזקאל גם משתמש בלשון התשובה מכל החטאים ומפרט מעשים טובים וישרים: ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות.. במשמע שאם נשוב לעבודתו ויראתו הוא הוא יתברך יכבסנו מעוונותנו ומחטאתנו יטהרנו, ובעצם רוב המפרשים יפרשו את דברי הנביא בהמשך שאמר; כל תשא עון וקח טוב, שמשמעו (שכדרכך השי''ת) כל העוונות תשא, וקח טוב משמעו כמולל: בקחתך מידינו הטוב שנעשה בשובנו לעבודתך ויראתך תשא לכל עוונותנו. ועוד יתר על כן מצאתי בשם תלמידי הבעש''ט על הפסוק ואמר ביום ההוא הלוא על כי-אין אלוהיי בקרבי מצאוני הרעות האלה.. כי הרעות מוצאותנו באמרנו כי אין אלוקה בקרבנו, שאנחנו מדמים שבאיזה מעשי איוולת שעשינו הצלחנו להרחיקו ית' מעלינו או חלילה לרחוק ממנו ח''ו.. ובדרך צחות אפשר לומר על דברי הכתוב כי כשלת בעונך כאומר שנכשלת במעשיך ועשייתך לא עלתה לך, כדאמרי אינשי ניסית ונכשלת, דיין עבירה איז דיר נישט געלונגען בלע''ז, דימית שהרעשת שמים כי כשלת ועשית מעשה עון איום ונורא, ובעיני תמים דעים לא היו דברים מעולם מלבד תעתוע שטות שקרוץ מחומר כבהמות נדמה עשה בשעת ליקוי מאורות הנפש והשכלים, ואין לך תקנה רק שלא תתן לציור החטא שיכבוש דמיונך וירפה ידיך ח''ו מלשוב למקומך הראשון באהבתו ויראתו יתברך.. ואם לא אמר זאת השפת אמת לא הייתי מעיז להעלות, כי פנימיות כוונת הרמב''ם בדבריו ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שהתעלומות הן המחשבות הפנימיות שהאדם עצמו לא יכיר בהם לאשורם, שהם בבחי' תעלומות נפש ורוח (שנקרא תת המודע סאב-קאנשיוס בלע''ז) שהוא יתברך יכיר ברצונך האמיתי שהוא להיות יהודי כשר הרחוק מהחטא.. שהרי כפשוטם של דברי הרמב''ם לא שבקת חיי לכל בריה.. והנראה בחוש כי מעשים בכל יום שאנשים שנענשו בענשים קשים ומרים שבו וכשלו באותו חטא ואינו מן התבונה שנאמר עליהם שחרטתם בצר ובמצוק בישבם חושך וצלמות לא הייתה חרטת אמת.. והרמב''ם אומר: ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.. פשיטא שהחוטא חייב להתחרט ולהתוודות, אך כמה מתומצתת היתה ווידויו של דהמע''ה עד שאמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך.. וגם קצר הוא הוידוי שתיקנו לנו אנשי כנה''ג בתפילת הי''ז או הי''ח סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו.. ובאבינו מלכנו שאנחנו אומרים בראש השנה.. והעיקר הוא לתפוס בראוי ולדבוק בטוב כדרך שאנו מבקשים עליו בתפילת השיבנו שהוא עיקר התשובה. אבל כשם שאנו מתפללים בכל יום על התשובה עלינו להבין ולהשכיל כי התשובה האמיתית אורח כל החיים הוא, לא ערק הנראים לנו כחטאים אלא ויותר מכן על מה שאנו מדמים בנפשנו כזכויות, כי לא יצדק לפניו כל חי ובקדושיו לא יאמין, והנביא ירמיהו יזהיר: הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. דהיינו שלא נסמוך על מיעוט דעתנו ושכלנו לדעת אימתי זכו אורחותנו בעיניו אלא שנתמיד בשובנו לתורה והתקרבותנו למעלות עבודתו יתברך לפי השגתנו דעכשיו ביתר שאת ועז כמו לא נכנסנו בה מעולם. ולבי נכמר בקרבי על אלה המדמים כי נודע להם החטא המסויים שעליהם להיזהר ולהזהיר ממנו עד שהם מגיסים דעתם בשאר חובות הגופים והלבבות בין אדם לחבריו ובינו לקונו, ועלובים מהם אלה שנמשכים כל שנותיהם לעסוק בתיקון פגם חטא מסויים ולא ידעו ולא יבינו שהשטן חכם מהם ומשעבד מחשבותיהם ע״י התמדת התיקון לאותו חטא בזוי שהבהמי שבאדם רדוף בו. והנה לשון קחו עמכם דברים ושובו אל ה' הוא בבחינת קירבה גדולה מבחינת עד ה' שבפסוק הקודם, והקרוב לפענ''ד כי השיבה הראשונה היא בלימוד וקיום המצוות והיא ורק היא תכשיר הנפשות להיכנס בסוד חובות הלבבות לטהר המחשבות ולעדן הרעיונות לעבדו יתברך בכל לבבנו ונפשנו לטוב לנו כל הימים. ונחתום בדברי קדשו של רבינו השפ-א שאמר: עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות. ואיתא צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואיתא במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הצדיקים מקיימים כו'. ובעלי תשובות חוזרין ומחדשין העשרה מאמרות. דמאחר דרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות א"כ כשהרשע שב בתשובה מחדש העשרה מאמרות. ובתחלת השנה מתחדש הבריאה לכן עשי"ת מסייעין לתשובה שבע"ת צריך להתחדשות העשרה מאמרות: והנה עיקר התשובה בכח התורה כמ"ש לעיל קחו עמכם דברים. ולכן בר"ה תקיעת שופר מעורר אותו הקול ששמענו בסיני אנכי. וזה קול דודי דופק לעורר הלב לתשובה אף עפ"י שאני ישינה במצות מ"מ עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. כמ"ש ואנכי לא אשכחך שהיא נקודה טמונה בנפשות בני ישראל. וז"ש במדרשות וה' נתן קולו לפני חילו על תקיעת שופר. אכן צריך האדם להתעורר ע"י זה הקול כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה שפי' בזוה"ק משברין התרועה כמ"ש יודע בהם אנשי סוכות. והרמז שמשברין לבם ע"י התרועה נק' יודעי תרועה ועי"ז נשבר כל הדינים גם כן. וכמ"ש בזוה"ק וישמע יתרו והלא כ' שמעו עמים ירגזון רק יתרו שמע ואתבר ואתכפיא. שזה נקרא שמיעה. כן בנ"י ראוין לתרועה שמשברין לבם ע"י התרועה ומתכפיין אל הבורא לכן נק' יודעי תרועה. ועי"ז באור פניך יהלכון:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.