שלום וברכה מורי ורבותי!
שוחחנו
על כך בשבוע החולף שכאשר הילד לא נראה כל כך מרוצה ולא נראה טוב, אלא יש
לו עיניים כבויות ועצובות, זה מראה שישנה בעיה ואפילו בעיה חמורה.
הדרכנו יחד שילד כזה צריך לקבל משהו שיספק אותו, שישמח אותו, לבדוק בדיוק מה מפריע לו, ויחד לצאת מאותה מנהרת מחול שדים.
אבל שימו לב טוב מורי ורבותי!
קיבלנו כאן שאלה קשה, שאלה כואבת, שאלה שבאמת אמורה אפילו להעלות דמעה על פני צופינו המדהימים.
מה
עושים בבית בוא הפרוטה איננה מצויה? מה עושים בבית שאפילו מגיע לרמה של
'דקדוקי עניות'? ילד שרואה שלחברים שלו יש ולו בעצמו אין, ילד שמבקש ושומע
שוב ושוב "אין כסף, ולכן לא לרכוש לך את המשחק או את הממתק לו אתה תאב כל
כך".
מורי ורבותי שימו לב טוב!
לפני שאנחנו משכנעים את הילד שטוב לנו גם בלי הממתק ובלי החפץ הזה, אנחנו אמורים לשכנע את עצמנו.
כלומר
לא ניתן להיות אבא או אמא עם מבט כבוי ועצוב ולשכנע את הילד עד כמה צריכים
לשמוח, צריכים להפסיק, להבין טוב טוב עד כמה מצבינו מיוחד ונפלא, ורק לאחר
מכן להסתכל בעיניו של הילד ולשכנע גם אותו בכך.
החפץ חיים שמע פעם טרוניה מאשתו על השכנים החוטאים והפושעים שיש להם כל כך הרבה כסף.
והיא
שאלה אותו: "למה להם יש ולנו אין?", אמר לה החפץ חיים: "תאמרי לי, תורה יש
להם?", אמרה לו: "לא", "מידות ויראת שמיים יש להם?", אמרה לו: "לא", "שלום
בית, חינוך ילדים, נחת מהילדים יש להם?", אמרה לו: "גם את זה אין להם".
אמר לה בעל החפץ חיים זכר צדיק וקדוש לברכה: "אם אין להם כלום, האם את לא חושבת שלפחות מגיע להם כסף?".
כלומר, אם המבט שלך כלפי עצמך הוא עד כמה אתה עשירה באמת בדברים חיוביים, כסף הוא כבר פרס תנחומים לשכנים שלא זכו לכך.
בכל
משפחה, בכל בית, מוצאים את הדברים הנאצלים והדברים היפים והטובים ביותר,
אותם מפרים ומרבים, משבחים ומפארים ומראים לילדים עד כמה אנחנו מאושרים ולא
חסר לנו כלום, והדבר הקטן שחסר, כביכול, הוא פרס תנחומים לאחרים שאולי לא
זכו לבית מושלם כשלנו ולאהבה ואחדות כמו בביתנו המדהים,
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.