"ראה משה רבינו שעתיד בית המקדש להיחרב בעוון שנאת חינם לפיכך הקדים "ויקהל" להקמת המשכן, רמז להם ש"ויקהל" – האחדות והשלום הם תנאי ראשון למעשה המשכן" (רבי משה מפשבורסק).
האחדות והשלום
ללכת בדרך ה' באמת זה רק על ידי אהבת חברים. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. כדי למלא את השליחות שלו בעולם, צריך אדם לרכז את כל כוחות הנפש שלו אך יותר מכל דבר אחר הוא צריך לדעת שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. צריך להיות ביחד ולדעת שהשואב מימיך והחוטב עיצך יש בו נקודה שבי היא לא קיימת. אני אולי הכי מוצלח בעולם, אבל אין בי את זה. ואני צריך את הנקודה הזו.
ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. אנחנו חיים היום בתוך מעגלים מעגלים, כל אחד והקהילה שלו, החסידות שלו, החוג שלו, אבל זה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד. כמעט כולם מכירים את המילה אנ"ש, אנשי שלומינו, מילה כ"כ שימושית, משפחתית, חמה, ידידותית, המעידה על אחדות בין יראי ה'. אבל אסור לנו להתעלם מכל ישראל האחרים מאחר והם לא מאנ"ש. צריך להאיר פנים לכולם, לעשות חסד עם כולם, לא כמו החסידה שנקראת חסידה מאחר ועושה חסד עם חברותיה ושואלים חז"ל, אם רק למה היא טמאה, אם היא עושה חסד ראוי שתהיה טהורה ומתרצים שעושה חסד רק עם חברותיה. צריך לעשות חסד עם כולם, ולאהוב את כולם, ולחשוב טוב על כולם וגם אם אנחנו עסוקים כרגע במעגל המצומצם שלנו, ומנסים להכניס לתוכו את כל מי שנמצא מחוץ למעגל, צריך לזכור שזה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד, כשכולם יהיו ביחד.
להמשך כנסו כאן
יש הרבה רגעים בחיים שאנחנו רוצים להיות בשקט, עם עצמנו, לא לראות אף אחד. זה טבעי אבל זה לא אמיתי. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. נכון שבמצבים מסויימים זה נכון, כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך להיות עם עצמו בלי שאף אחד יראה אותו. אבל אסור לקבע את המציאות הזאת כי כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל.
אחדות ושלום, רק עם זה אפשר לחיות בעולם הזה. רק אז בני ישראל אהובים לפני המקום ברוך הוא. כשהם ביחד, כשהם בשלום. "אם היו ישראל באחדות גמורה, מיד הם נגאלים".
יש דברים שהם בלב, שלא כל אחד רואה. כל יהודי ויהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שלו טובים. הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב אז הוא מתחרט. הקב"ה רואה את הכל. אנחנו לא. צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו.
אהבה ושלום ואחדות זה היהדות! מה זה להסתכל בעיניים רעות על השני? מה זה הקנאה הזו שממש סובלים כשרואים שהשני מצליח? תורה אפשר לקבל רק מתוך אהבה ואחדות. הסוד של מתן תורה היה שנתקבצו שישים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, בלב אחד, כאיש אחד. היחד הזה זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד" (רבי ישראל מקודניץ). בית המקדש השני מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם (יומא ט). מקדש שלישי על ידי מה יבנה? ע"י שתהיה בנו אהבת חינם.
אין לנו את הפריווילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. הקב"ה הוא אבא של כולם וברגע שלא מקבלים איזה נשמה, אנחנו בעצם מסתכסכים עם הקב"ה, אנחנו מאבדים את התמיכה שלנו, זה דבר כזה מינימאלי, פשוט, קיומי, בכלל לא צריך להגיד כל כך הרבה דברי תורה על זה. זה דבר מאד מאד פשוט אבל כמה שהוא פשוט הוא עדיין מאד קשה. עדיין בגללו אנחנו נמצאים בגלות. אהבת חברים היא בגבול מסויים, בתנאים מסויימים, עד שנוגעים בצפורן של הבן אדם. עם כל התורה שיש לנו, אנחנו לא מצליחים לקיים - כל מה שאתה שונא, אל תעשה לשני, כל כך הרבה דברים אנחנו לא אוהבים שעושים לנו ולא נזהרים לא לעשות אותם לאחרים.
אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. התורה מביאה בפרשה שלנו פסוק שממחיש את הקשר הזה בין אהבת ה' ואהבת הבריות. "ויהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (לז, ט). אתה לא יכול להגיע למעלה, אל ה', אם אתה לא מתסכל על האחים שלך.
פעם בא חסיד אחד אל הרבי מצאנז, והרבי שאלו לאיזה רבי הוא נוסע. השיב החסיד שהוא נוסע לבנו של הרבי מצאנז, הרבי משינאווא. שאלו הרבי מצאנז: בני יחזקאלי הוא רבי? במה הוא רבי? סיפר לו החסיד מיגיעותיו בעבודת ה'. השיב לו ה"דברי חיים": בזה הוא עדיין אינו רבי, כי כל אחד מישראל צריך לעבוד את ה'. המשיך החסיד לספר מגדלותו בתורה וכו', ועל כולם ענהו הרבי מצאנז, שבכל זאת הוא עדיין אינו רבי. שסיפר החסיד, שפעם פגשו עני אחד בימי החורף והשלג, והרבי משינאווא הבחין שלעני אין מגפיים לרגליו, והדבר מונעו מלהסתובב בעיר לדפוק על פתחי נדיבים. נתן לו הרבי משינאווא באמצע הרחוב את המגפיים שלו, במתנה. נענה ה"דברי חיים": אהא! אם הוא נותן את שלו לאחר, בזה הוא כבר רבי!
ועוד סיפור על ויתור, סיפור שאירע בימינו, על יהודי שפנה לגבאי בית הכנסת בני ברקי וביקש מבעוד מועד להתפלל מוסף בשבת הקרובה לפני התיבה היות ובשבת עצמה חל יום השנה לפטירת אמו עליה השלום. הגבאי קיבל את הבקשה ואמר לו שה'עמוד' שמור עבורו. והנה הגיעה שבת בבוקר ולפני תפילת שחרית ניגש אחד המתפללים אל הגבאי וביקש להתפלל תפילת מוסף לפני התיבה כי ביום זה חל יום היארצייט של אביו. תשובתו של הגבאי היתה כמובן שהעמוד תפוס כבר. הנ"ל ביקש לקיים מניין נוסף מחוץ לבית הכנסת ונתקל בסירוב ואז התחיל ויכוח שהגיע לטונים גבוהים וצורמים. ניגש המתפלל שהזמין ראשון ואמר – אני מוותר על העמוד. והנה במוצאי שבת בשנתו התגלתה אליו אמו המנוחה עליה השלום ובפנים שמחות ומאירות גילתה לו שבזכות הויתור שלו על ה'עמוד' היא זכתה לעליית נשמה גבוהה יותר מכל שנה ביום היארצייט שלה. "הויתור שלך הרעיש עולמות..." ("מרבים שלום")
האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו שכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש. הקב"ה ברא את העולם הזה קודם להכל כדי שנקיים את המצוות שבין אדם לחברו. כשיש שלום ואהבה ביננו, זו השמחה הכי גדולה של הקב"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.