הקנאים: במערכה בבית שמש הוכח שהרב טוביה ווייס לא שוה קליפת השום - אין אימת בית דין

מאת קנאי נטורי קרתא

מזה מספר שנים שהיהדות החרדית סובלת מפרשת מתחם גולובנציץ בבית שמש כאשר ה"מכם ובכם" עומדים ומחללים קברי אבותינו רח"ל. כאשר חבורת מרעים מצאו לעצמם "רב מתיר" ועושים ככל העולה על רוחם.

אך מה לנו כי נלין על השפלים הקלים והריקים העומדים בראש הארגון המגוחך ששם לעצמו מטרה ללחום בכל דרך באתרא קדישא או בעל הקרקע עצמו שמשלם להם כסף. הלא הני רשיעי, נער יספרם, ורוח תשאם. 

אמרו חז"ל בשעה שנברא הברזל התחילו העצים מרתתין, אמר להם הברזל, עץ אחד מכם אל יכנס בי ואין אתם ניזוקין. אין לנו להלין על שפלים אלו, שהכל יודעים מי הם, קומץ שבבניקעס שאין לו דבר ולא חצי דבר עם אידישקייט תורה ויראת שמים מינימאלית. הצרה הצרורה אינה איש הראדיא המזוהם י. פלאי וחבר מרעיו. הצרה הצרורה היא ה"עץ" אשר נכנס בברזל, אותו עז פנים המכונה "ראב"ד העדה"ח", הוא הוא האויב האמיתי, והוא הצרה הצרורה, שכן אם לא הוא, ספק גדול מאוד מה הייתה שווה "ארץ המתים" ומה היו יכולים להזיק ולעשות. כמה כואב שהעדה החרדית גם בתורף שבתורף עמק המערכה העקובה מדם ואכזריות, בלב ים המכות וטחינת העצמות רח"ל, איננה מוצאת לנכון ולו לרגע אחד להוציא את ה"עץ" מה"ברזל", דהיינו לסלק את האיש העז פנים העב בשר ולרוץ את ראשו הטמא, ראש הנחש. כמה כואב אשר עז פנים זה עדיין יושב לו על כסא רבנותו בהשקט ובביטחה, בגסות ובחוצפה, ואין מי שיסלקו אחת ולתמיד מבנייני זופניק ומהעדה החרדית, ויבהיר לו אחת ולתמיד שאין מקומו מכאן והלאה בקרב מחנה היהדות הנאמנה. לדאבוננו אבל, רואים אנו את ההפך הגמור. שכן כאשר כמה יראים הוציאו נגד הטמא מעט מודעות, ישר קפצו קטני מוח וצרי דעת וזעקו על "כבוד התורה", אך לא שמענו את זעקתם וכאבם כאשר רוצצו גולגלות יראי השם רח"ל באותו מתחם מקולל. לא שמענו את הבד"ץ והגאב"ד יוצאים מגדרם למלחמת חורמה ב"רב המתיר". לא ראינו ולא שמענו שום מלחמה רבה ועצומה באותו פושע שפל ונאלח משה שטרנבוך שר"י אשר רוח טומאה נדבק בו רח"ל, ויזכר לדראון עולם בדברי ימי היהדות החרדית. אין זאת, כי אם ירידת הדורות העצום. 

אלו הם פניה של ה"עדה החרדית" וגאב"ד העומד בראשה, אשר כל מלחמתם היא רק מן השפה ולחוץ, אך לא באמת כואב להם. שכן לו באמת היה כואב להם, או לו היינו בדור אחר ובזמן אחר, לא היו סותרים את עצמם במלחמה על הקברים מצד אחד, ומתן כבוד וגדולה לאותו פושע מן הצד השני, בכיבודים וידידות, והופכים את כל המערכה לחוכא ואיטלולא. אלא אם באמת היה כאן בית דין צדק אמיתי, וגאב"ד אמיתי, הרי שמזמן היו מחרימים את אותו סורר ועז פנים בנרות שחורים ותקיעות שופר ומנדים אותו מכל העולמות. אילו באמת היה בירושלים בית דין צדק וגאב"ד אשר היה מקיים "ולא תגורו מפני איש", לא על כמה נאנחים ונאנקים היה מוטל להוציא את המודעות נגד העז פנים מהר נוף, אלא הביד"ץ עצמו היו מקללים ומנדים אותו בכל הקללות והנידויים שבעולם, וקול המלחמה היה נשמע מסוף העולם ועד סופו, ואימת בית דין הייתה מוטלת על הכלל כולו. או יאמר על זה דרך, שאם היה כאן בית דין אמיתי וגאב"ד אשר מוראו מוטל על הכלל, מלכתחילה ומעיקרא לא היינו מגיעים בשום פנים ואופן אל מצב שבו ה"רב המתיר", היה מהרהר בכלל "להתיר" ולצאת נגד הגאב"ד והבית דין. אותו עז פנים יצא הרי נגד הבית דין רק כי אין מורא הבית דין והגאב"ד מוטל עליו כלל!     

אך דורנו המזוהם והשפל דור רבני הערב רב, אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, והבית דין צדק והגאב"ד רך הלבב ללעג ולקלס, והעז פנים מהר נוף מרים ראשו באין מפריע, שכן למה יש לו לפחד מהגאב"ד ומכמה דיינים אילמים כגלמים שבהם גם כאלה המחפים עליו בסתר לבבם. 

אם למלחמה אז למלחמה, ואם לשלום אז לשלום, אך אי אפשר לנהל מלחמה המעורבבת עם שלום, או שלום המעורבב עם מלחמה, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם הבעל הוא לכו אחריו ואם השם הוא לכו אחריו.