הפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד אגף הימין שלה, ידעה תמיד תהפוכות, פיצולים ומאבקי אגו מרים. אך לקראת מערכת הבחירות הבאה, נראה כי האיום הגדול ביותר על יציבותו והמשך שלטונו של מחנה הימין אינו מגיע משמאל, אלא דווקא מתוכו פנימה.
במרכז הזירה עומד השר לביטחון לאומי ויו"ר עוצמה יהודית, איתמר בן גביר. אם בעבר נתפס בן גביר כמי שמסוגל להביא קהלים חדשים ולעורר את השטח, הרי שכיום הולכת ומתבהרת תמונה הפוכה ומדאיגה עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו ואדריכלי הגוש: ריצה עצמאית של עוצמה יהודית עלולה להוביל לקריסה טוטאלית של הימין, כאשר בן גביר עצמו עלול למצוא את עצמו מגרד את אחוז החסימה מלמטה.
כדי להבין את גודל הסכנה, יש לחזור למתמטיקה הפוליטית הפשוטה של גוש ה-61. בימין הישראלי, כל קול קובע. ההיסטוריה הראתה פעם אחר פעם כיצד אובדן של עשרות אלפי קולות שנזרקים לפח מתחת לאחוז החסימה (כפי שקרה לימין החדש ב-2019 או למפלגות ימין אחרות בעבר) משנה לחלוטין את מפת המנדטים ומעביר את השלטון לצד השני. בן גביר, שרכב על גל של הבטחות למשטר וביטחון, מתמודד כעת עם מציאות מורכבת של שחיקה פוליטית, ואשליית הכוח שלו עלולה לעלות לגוש כולו במחיר כבד.
השחיקה במעמד והבטחות הבחירות שלא מומשו
איתמר בן גביר בנה את הונו הפוליטי על כריזמה, נוכחות תקשורתית בלתי פוסקת והבטחות מרחיקות לכת לשינוי דרמטי במצב הביטחון האישי. "בעל הבית השתגע", הבטיחו שלטי הבחירות שלו, ורבים בימין האמינו כי מדובר בכוח רענן שיביא תוצאות שבהן נכשלו אחרים. אולם, ישיבה ממושכת סביב שולחן הממשלה ובכיסא השר לביטחון לאומי חשפה את הפער העצום בין הצהרות לוחמניות באולפנים לבין ניהול מערכות בפועל.
הציבור הישראלי, ובתוכו תומכי ימין רבים, בוחן את המציאות בשטח. הפשיעה הגואה, אירועי האלימות ברחובות והתחושה הכללית של חוסר משילות לא נעלמו; עבור חלקים נרחבים מהאוכלוסייה, המצב אף החמיר. כאשר שר מתרכז יותר ביחסי ציבור, בעימותים פומביים עם ראשי מערכת הביטחון ובמסיבות עיתונאים, מאשר בעבודת מטה סיזיפית – השטח מתחיל לאבד סבלנות. תומכי ימין אידיאולוגיים, שאינם מחפשים רק פרובוקציות אלא תוצאות, מתחילים לשאול את עצמם מה הועילו קולותיהם. שחיקה זו היא הצעד הראשון בדרך למטה.
אשליית הסקרים המנופחים
אחת הטעויות הקלאסיות של פוליטיקאים פופוליסטים היא ההסתמכות המוחלטת על סקרי מחשב בשנים שבין בחירות לבחירות. בן גביר נוהג להציג סקרים מחמיאים המנבאים לו מספר דו-ספרתי של מנדטים, תוך שהוא משתמש בהם כמנוף לחץ ואיומים על ראש הממשלה. אך כל מי שמכיר את עומק הסקרים בישראל יודע כי מדובר ב"אפקט הצעקה": תומכי עוצמה יהודית נוטים להיות קולניים ואקטיביים יותר במענה לסוקרים, בעוד הרוב הדומם והמתון יותר אינו מתבטא באותו האופן.
ברגע האמת, מאחורי הפרגוד, השיקול משתנה. המצביע הימני הממוצע, שמבין שריצה עצמאית והרפתקנית של בן גביר עלולה להביא לעליית ממשלת מרכז-שמאל, נוטה לחזור הביתה למפלגות הגדולות והיציבות יותר, כמו הליכוד.
אם בן גביר יתעקש לרוץ לבד, ללא הגב של הציונות הדתית או שותפים אחרים שיאזנו את תדמיתו הקיצונית, הוא יגלה במהירות שהבייס שלו מצטמצם לאותו גרעין קשה ואידיאולוגי שאינו מספיק כדי לעבור בבטחה את אחוז החסימה המוגבה (3.25%).
סיכון גוש הימין כולו
הסכנה האמיתית אינה רק עתידו הפוליטי של בן גביר עצמו, אלא הריסוק הטוטאלי של גוש הימין. נניח שבן גביר ירוץ לבד ויקבל בתוצאות האמת כ-3 או 3.1 אחוזים מהקולות – נתון שמשמעותו היא השמדת כארבעה מנדטים יקרים מפז של הימין. בעולם שבו השלטון נקבע על חודו של מנדט, מדובר באסון אסטרטגי.
מעבר לכך, התנהלותו של בן גביר מרחיקה מהגוש קהלים חיוניים. מצביעי ימין רך, אנשי הציונות הדתית המתונה, ותושבי הפריפריה שמחפשים יציבות וכלכלה חזקה, נרתעים מהסגנון המתלהם ומהבידוד הבינלאומי שפעולותיו עלולות להביא על ישראל. הקיצוניות הזו דוחפת מצביעים פוטנציאליים של הגוש אל מפלגות מרכז, ובכך מקטינה את העוגה הכללית של מחנה הימין. בן גביר, במקום לשמש כמנוע צמיחה, הופך למשקולת המושכת את הגוש כולו כלפי מטה.
חוסר היכולת לעבוד בצוותא
פוליטיקה היא אמנות החיבורים והפשרות. אצל בן גביר, כך נראה, קיימת רק דרך אחת: הדרך שלו, או שבירת הכלים. חוסר היכולת שלו לשמור על בריתות פוליטיות יציבות, הנטייה שלו לאגף את שותפיו מימין בכל הזדמנות, והאיומים החוזרים ונשנים בפירוק הממשלה, יצרו תחושת מיאוס עמוקה בקרב הנהגת הימין.
אם בעבר נתניהו עשה מאמצים עילאיים כדי לאחד את השורות בציונות הדתית ולדאוג שבן גביר ייכנס תחת מטרייה רחבה, הרי שכיום גוברת ההבנה שהשר לביטחון לאומי הפך לנכס אסטרטגי פוחת ונטל הולך וגובר. הליכוד והמפלגות החרדיות רואות בו גורם בלתי צפוי שאינו מחויב למשמעת קואליציונית או לאינטרס המשותף, אלא אך ורק לבניית המותג האישי שלו. בידוד זה בתוך הגוש עשוי להוביל לכך שברגע האמת, אף מפלגה לא תרצה לחתום איתו על הסכמי עודפים או שותפויות, מה שיותיר אותו חשוף לחלוטין בצריח הפוליטי.
אל מול אחוז החסימה: תסריט האימים של עוצמה יהודית
היסטוריה של הימין הרדיקלי בישראל רצופה במפלגות שחשו עצמן חזקות, רצו לבד, ומצאו את עצמן מחוץ לכנסת. מהתחייה ועד למפלגות קטנות יותר בעידן המודרני – אשליית הכוח תמיד הייתה בעוכריהן. בן גביר משוכנע שהוא שונה, שהוא מייצג זרם עמוק ורחב בחברה הישראלית שלא יפקיר אותו. אך המציאות הפוליטית אכזרית. ביום הבחירות, כאשר הקמפיינים המרכזיים יתחילו ללחוץ על "הצבעה אסטרטגית" וכאשר הליכוד יפעיל את מכונת הקולות שלו כדי לשתות מנדטים מכל הבא ליד כדי להבטיח את הנהגת המדינה, עוצמה יהודית עלולה להתכווץ במהירות ומעבר לכל תחזית. הבוחר הימני, עם כל ההערכה ללוחמנות, יעדיף בסופו של דבר להבטיח ממשלת ימין מאשר לסכן את קולו על מפלגה שנמצאת באזור הסכנה.
קריאת אזהרה למחנה
איתמר בן גביר נמצא בצומת דרכים קריטי. הניסיון שלו להוביל קו עצמאי, מתפצל ובלתי מתפשר, אינו מעיד על עוצמה אלא על קוצר ראייה פוליטי. אם יבחר ללכת לבד, מתוך אמונה שהרחוב שייך לו, הוא עלול להתעורר למציאות שבה הוא לא רק מרסק את גוש הימין ומונע הקמת ממשלה לאומית, אלא גם מוביל את מפלגתו שלו אל מתחת לאחוז החסימה. האחריות של הנהגת הימין ושל הבוחרים היא להבין את גודל השעה. פוליטיקה של סיסמאות ופרובוקציות הגיעה לקצה גבול היכולת שלה, ובמבחן התוצאה והאחריות הלאומית, ריצה עצמאית של בן גביר היא הימור מסוכן מדי – הימור שגוש הימין, ומדינת ישראל כולה, פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.