לשנות בדחיפות את ההסברה החרדית: בחור ישיבה שמתגייס מפקיר את הלוחמים בחזית ומסכן את הצבא

 

לשנות בדחיפות את ההסברה החרדית: בחור ישיבה שמתגייס מפקיר את הלוחמים בחזית ומסכן את הצבא

על פי משנתו הנוקבת של הרבי מליובאוויטש בו' תשרי תשכ"ח: הישיבות הן ה"מטכ"ל" האמיתי של עם ישראל שבלעדיו אין קיום ליוצאי הצבא, והדרישה לגייסם שקולה להורדת הרמטכ"ל לג'בלאות; הסיסמה המזויפת "נמות ולא נתגייס" מתחלפת באמת המוחלטת והמצמררת – אם חלילה נתגייס, כולנו נמות.

הדיון הציבורי הסוער בסוגיית גיוס בני הישיבות נוטה פעם אחר פעם לאמץ רדידות מחשבתית, פופוליזם זול וסיסמאות ריקות. התקשורת והרחוב מנהלים ויכוח שטחי הנע בין "שוויון בנטל" לבין קריאות מתגוננות, אך האמת המזוקקת של ההסברה היהודית והתורנית נמצאת במקום אחר לחלוטין. היא אינה מבוססת על השתמטות, פחד או חוסר אכפתיות, אלא על תפיסה ביטחונית ואסטרטגית מוחלטת: בחור ישיבה שעוזב את התורה ומתגייס לצבא – מסכן באופן ישיר ומיידי את חייהם של הלוחמים בחזית.

כדי להבין את עומק הדברים, יש לחזור למשנתו הבהירה והתקיפה של הרבי מליובאוויטש, ובפרט לשיחה ההיסטורית והחריפה שנשא בו' בתשרי ה'תשכ"ח (1967). הרבי הציב אז תמרור אזהרה בוהק בפני מקבלי ההחלטות והבהיר כי הניסיון לרוקן את ספסלי הישיבות אינו אלא איוולת אסטרטגית שתעלה בדם.

האנלוגיה הצבאית: האם הרמטכ"ל רץ בג'בלאות?

הטענה השטחית שואלת: "מדוע שמישהו יילחם בזמן שאחר יושב בבית המדרש?". התשובה לטפשות זו נמצאת במבנה של כל צבא מודרני. האם יעלה על דעתו של איש לתמוה מדוע הרמטכ"ל אינו תופס קו בגולני? האם מישהו יבוא בטענות לאנשי משרד הביטחון, לראשי אמ"ן או לאסטרטגים היושבים ב"בור" בקריה, על כך שהם אינם רצים עם אפוד וקסדה בג'בלאות של לבנון או בסמטאות עזה?

כל בר דעת מבין כי צבא אינו מורכב רק מחירניקים בקצה המבצעי. חיל אוויר, מודיעין, פיקוד עליון ומערכות טכנולוגיות הם המאפשרים ללוחם בשטח לשרוד ולנצח. לוחם בגולני אולי אינו רואה בעיניו מה עושה טייס קרב באותה שנייה, או מה עושה מפעיל כטב"ם במרחק מאות קילומטרים, אך הוא יודע שבלעדיהם הוא חשוף לחלוטין.

בני הישיבות הם ה"מטכ"ל" וה"בור" של עם ישראל. הם יושבים בחזית הרוחנית, ועמדת השמירה שלהם היא הגמרא הפתוחה. הדרישה שבחור ישיבה יסגור את הגמרא ויילך לגולני כדי "להרגיש שותף", שקולה לדרישה שמפקד חיל האוויר ינטוש את חדר הפיקוד בעיצומה של מערכה, יקח רובה וייכנס רגלית ליעד מבוצר רק כדי להפגין "סולידריות". זו אינה פטריוטיות; זו הפקרות מבצעית.

נבואה מצמררת: ה"עריק" שפותח את החזית לאויב

דבריו של הרבי מאותה שיחה מקבלים כיום משמעות של נבואה מצמררת ומבהילה. הרבי קבע אז מפורשות, במילים חריפות שאינן משתמעות לשני פנים, כי בחור ישיבה שעוזב את כותלי בית המדרש כדי להתגייס – אינו חייל מצטיין ואינו גיבור לאומי; הוא מוגדר כעריק.

מדובר בעריקות מהחזית החשובה ביותר. הרבי הסביר באותו מעמד כי בעזיבתו את הגמרא, אותו בחור פותח במו ידיו את החזית ומפקיר את גבולות המדינה בפני האויב. זו אינה הגזמה מליצית, אלא מציאות רוחנית חותכת: כאשר המגן הרוחני מוסר, השמירה הפיזית קורסת.

כשאנו מביטים על האסון הנורא של השבעה באוקטובר, אי אפשר שלא לזעוק את הזעקה הזו. מי יודע אם המחדל האיום והטבח המצמרר לא הגיעו אלינו כתוצאה ישירה מכך שבאותה תקופה פקע בפועל חוק "תורתו אומנתו" בארץ ישראל, והחלו רדיפות, גזירות כלכליות ואף מעצרים בפועל של בחורי ישיבות ודמויות תורניות. כאשר השלטון פגע ב"בור" המבצעי הרוחני והשליך לומדי תורה לכלא, השמירה על הגבולות פקעה, והאויב הרצחני מצא פרצה ונכנס. זהו מימוש מדויק ומפחיד של אזהרת הרבי.

הבזיונות, חוסר ההבנה והאינטרס העליון של הצבא

באותה שיחה מפורסמת, הרבי לא התעלם מהמציאות המורכבת ומגל ההסתה שחווים לומדי התורה. הרבי הבהיר בכאב כי קשה מאוד להסביר את התפיסה הזו לציבור הרחב, וכי הבזיונות הרבים שמקבלים בני הישיבות נובעים אך ורק מכך שהציבור פשוט אינו מבין את האמת. הרחוב השטחי מודד הכל בכלים חומריים וקצרי טווח, ולכן הוא רואה בלומדי התורה "משתמטים", בעוד שהם אלו שמחזיקים את קו ההגנה המהותי ביותר.

אך למרות הבזיונות והעיוורון הציבורי, הרבי קבע כי זאת האמת ואין בלעדיה: האינטרס העליון והמובהק של הצבא עצמו הוא שיהיו ישיבות שוקקות, שבהן לומדים תורה ללא הפסקה וללא הפרעה. הצבא זקוק לעולם התורה כדי לנצח בקרב הפיזי.

ממילא, המסקנה הלוגית והביטחונית היא חותכת: מי שמנסה לפגוע בעולם הישיבות, מי שמקצץ בתקציביהן, ומי שמבקש לרדוף את תלמידי הישיבות ולגייסם בכפייה – אינו פוגע רק במגזר החרדי. הוא פוגע בראש ובראשונה בצבא עצמו. הוא מחבל בכושר העמידה של הלוחמים ומפרק את השכפ"ץ הרוחני של כוחות הביטחון.

"אם נתגייס – כולנו נמות"

במשך שנים נשמעו ברחוב החרדי סיסמאות מן הסוג של "נמות ולא נתגייס". אולם הסברה יהודית נכונה וחריפה צריכה להפוך את המשוואה הזו לחלוטין, שכן הסיסמה הזו אינה מדויקת ומחטיאה את המציאות. האמת המוחלטת והיחידה היא: אם חלילה נתגייס – אז כולנו נמות.

אין מדובר כאן באיום או במחאה, אלא בתיאור מציאותי של סיבה ותוצאה. הישיבות הקדושות אינן מקלט מפני השירות, הן תחנת הכוח שמספקת את החמצן ואת ההגנה לצבא כולו. כאשר בחור ישיבה עוזב את לימודו משום שהוא חושק בעיטורים, בגבורה גשמית או בריצוי פוליטי של הרחוב, הוא מנתק את זרם החיים. הוא משאיר את הלוחמים בשטח ללא הגיבוי הרוחני שמגן עליהם מכל רע.

בשיחתו המוזכרת מו' תשרי תשכ"ח, הרבי מליובאוויטש הגדיר זאת במילים החריפות ביותר, תוך שהוא מסתמך על דברי חז"ל במסכת מכות: "אין יואב נוצח במלחמה אלא אם כן דוד עוסק בתורה". הרבי הסביר כי ההצלחה הפיזית בשדה הקרב של שר הצבא יואב בן צרויה, הייתה תלויה באופן ישיר ומלא בלימוד התורה של דוד המלך וסנהדרין.

מכאן עולה המסקנה הבלתי נמנעת: מי שמחליש את לימוד התורה, מחליש ישירות את כוחו של הלוחם בחזית. בחור ישיבה המתגייס לצבא ומותיר את הסטנדר מיותם, נוטל מהלוחמים את השמירה העליונה שלהם. הוא אינו מסייע לצבא – הוא מסכן אותו ברמה הקיומית.

להכניס חיים ביוצאי הצבא

בני הישיבות, כפי שמבאר הרבי, אינם מנותקים מן הכלל אלא הם אלו המזרימים חיים אמיתיים בכל יוצאי הצבא. התורה היא מקור החיים של העם היהודי, ובלעדי הישיבות – אין חיים, רחמנא ליצלן, ליוצאי הצבא ולכלל הציבור בארץ הקודש. המחשבה כאילו ניתן לקיים מערכת ביטחונית פיזית ללא הלב הפועם הרוחני היא אשליה מסוכנת.

מי שאינו מסוגל להבין זאת, לוקה באותו עיוורון של חייל הרואה רק את המטרים הספורים שלפניו ומזלזל במערכות המודיעין שמעבר לאופק. חוסר ההבנה של הרחוב החילוני והפוליטי את ערך התורה אינו משנה את חוקי הטבע הרוחניים של עם ישראל. כשם שחוקי הפיזיקה פועלים גם על מי שאינו מכיר אותם, כך חוקי התורה קובעים את גורל המערכות הצבאיות.

המאבק על עולם הישיבות אינו ויכוח מגזרי על תקציבים או על חלוקת נטילת החובות. זהו מאבק על עצם החיים ועל ביטחונם של תושבי הארץ והחיילים המוסרים את נפשם. הגישה התורנית הברורה, כפי שנוסחה בעוז ובגאון על ידי הרבי, אינה מתנצלת ואינה מתפתלת: הישיבות הן מגן העם. כל ניסיון לפגוע בהן, לרוקן אותן או להעביר את לוחמי הרוח אל החזית הגשמית, הוא פגיעה אנושה בביטחון המדינה, היפך החיים, וסכנה מוחשית לחיי כל אדם ואדם.