אייר תשפ"ה
חברת
רבי שייע בר משה בע"מ (160 שנות מוניטין)
רשמי
ביקור בקרסטיר, הונגריה, לקראת היורצייט
לפני
קרוב ליובל, אבא שלי ז"ל קנה לי
חוברת "מי באר ישעיה" קונטרס קטן צהוב, ובו סיפורים וחידושי תורה
והליכות חיים לזכרו ובשמו של רבי ישעיה מקרסטיר זצ"ל.
בהמשך
שנת תשמ"ד 1983 הכרתי רבנית מבוגרת מהונגריה, אשת חבר אלמנת הרב ר' שמעלקע שניצלער רב של טשאבע.
היא הייתה בבית אבות תפארת בנים בבית וגן רחוב
החלוץ, סבתא שלי מרים מנדל ע"ה מארה"ב התגוררה שם תקופה, גם הכרתי שם את
אמו של השחקן המיתולוגי שייקה אופיר בשם שפרה גולדשטיין, הרבנית סיפרה לי סיפורים
רבים על בעלה המנוח ועל רבי ישעיה מקרסטיר.
הצטייר
לפני דמות מופת שכובע הביבר הרחב מכסה את מצחו ועיניו, יושב על כיסא בבית פתוח,
ולבו מלא חמלה לכל יהודי ולכל בן אנוש וגם לחיות ועופות, מחלק את אשר לו לצדקות,
ובמטבחו מתבשלים ארוחות משך כל היום לכל היהודים החולפים בעיירה והבאים אליו לבקש
מזור ומרפא או עצה טובה ואפילו רק מילה חמה.
בהמשך
ראיתי שעושים שימוש בתמונה של הצדיק כדי להרחיק עכברים, זה חרה לי כי זה בזיון עבור
דמות כל כך קדושה ומעניקה, ולדעתי התמונה הייתה מביאה עכברים... הם בטח רמזו זה
לזה שלפי התמונה בטח יש שם שפע אוכל ויש עבור מה להתאמץ...
כעבור
יותר מ40 שנה.
שמחת
תורה הקשה של 7 אוקטובר תשפ"ג, אני מגיע לציון שלו, אחרי החגים.
למה?
כי החלטתי לטוס לארה"ב לראשונה בחיי לנסות את שווק מפעל חיי של מוסיקת
הכליזמר והופעות ההומור ביידיש, ובכלל כל תרבות השטייטל, שבארץ גם ככה לא זוכה
להצלחה בקרב קהלים בגלל שהציבור מורכב ברובו מישראלים דוברי עברית ומזרחיים
שמרגישים מנוכרים לתרבות העסיסית האשכנזית ובצדק.
אחרי
פרוץ המלחמה ביטלו לי את ההזמנות למשך החורף והחלטתי שזה הזמן לנסות את ארה"ב
המולדת של אמא שלי שתח' ומקום קבורת סבי רבי אנשל בן יששכר מנדל ז"ל שברח לשם
מגרמניה ערב השואה.
התחנה
בין ירושלים לארה"ב הייתה בודפסט, ואם אני כבר שם שמחתי לנסוע ברכבת לקרסטיר,
מסע נעים של 3 שעות ברכבת, והליכה 24 דקות לחצר שלו, אמנם טעיתי בדרכים, ועם מסע
האלונקות הזה, כשהחפצים על כתפי וחבילות בידי, הגעתי למבוא סתום כמה פעמים בשדות
והכרמים (כרמי אזור טוקאי הם היין ההונגרי שרבינו התכוון, שם מייצרים מהם את ההין ה
לבן מהטובים בעולם - סיפר לי השף צביקה קרויזר)
יצאתי שוב וחזרתי ושוב בכביש הבין עירוני שאין לצידו מדרכה ושוב בתוך ביצות
והגשם הרטיב את הדרך, אבל הלב מתרגש, תיכף נראה את החצר ההיסטורית של ר' ישעיה
שגדלתי על סיפוריו.
הגעתי
לשם בשעת הערב, ראיתי שם המולה קטנה, סדרנים, אוהל ושולחנות ערוכים, עובדים עסוקים
בהכנות וטיפול במקום.
עליתי
לציון עם שאטל, הוא קבור בבית הקברות במעלה ההר.
אני
מגיע ורואה קהל גדול שמורכב מקבוצה של חסידים אמריקאים ונשותיהם , מה שהביא את
הקבוצה הזו זו מטרה משותפת, כהורים לילדים החולים בגשמיות ובעיקר ברוחניות והם
מצפים לחזרתם למוטב, היה שם רבי או רב, שידע לנהל את העסק במקצועיות ולהרים את
המצב לרקיעים.
כולנו
עמדנו שם סביב המצבות, מתפללים ואז הרבי ניגש למיקרופון ומתחיל לדבר לקהל, משם עבר
לדבר לצדיק הקבור שם, ומשם לבורא העולם שוב וחוזר חלילה, הלבבות פקעו העיניים
הזילו מים, ואני עם הקלרינט נצמד ומנגן
ביבבות את המצב הזה שם, גם אצלי ה גאולה הייתה אז רחוקה מאוד ממציאות חיי,
מצד עזרת הנשים עלו אדים של ענני תפילה חרישית, מעומק הלב טומנות ראשן בסידור
התפילה והתהילים, השמים עצרו שם את העננים, הכול רעד, הכול בער , אשד נחלי הלבבות
הותך לעצם אחד עתיר דביקות וציפיה לישועה,
ברקע דברי הנוחם של הרבי ליד מצבת רבי ישעיה מקרסטיר.
אני
יורד שוטף את הפנים, ומתחיל כהרגלי לתור את המקום, לתהות על קנקני האזור, ואני
רואה היכל ישעיה, עם שלט: חדר הקווילטאך של הרבי ז"ל, כאן הוא קיבל קהל, ובחדר
ליד מאורגן שם שטיבלך'ים קטנים עם ארון קודש וסידורי תפילה, בצד יש שולחנות ובפינה
יש קפה תה ועוגיות, וכן מרק.
מקווה
יש שם גם תמורת תשלום נאה תוכל לטבול ולהתקלח וגם מגבת כלולה במחיר.
אוהל
גדול מוכן לסעודה, עבור הקבוצה, הרב אלי פרידמן מפיק אמריקאי ותיק, (אדם עסוק מאוד
מאוד תארו לכם שמעל שנה וחצי לא הספיק לענות לי בווצאפ) דואג לכל פרט קטן שם, הוא
הודה לי על הנגינה הספונטנית לקבוצה שלו ברחבת התפילה ליד הציון ואמר לי שאם ארצה
אוכל להצטרף לסעודה למטה, הזמין את ידידי
הרב מוטה פרנק לנאום לציבור.
אני
ויתרתי על סעודות שאינני מוזמן לשם מראש, מאחר שגם למסיבות וסעודות שאני מוזמן אני
ממעט להגיע, והסתפקתי בעוגיות וקפה ופניתי ללכת שוב לרכבת, העמסתי את הפקלאות שלי
ויצאתי לדרך.
כבר
לילה, השדות ריקים, כלבים מהחצרות נובחים, צרצרים בשקט שתחת הרקיע המלא בכוכבים
נראים, שלא כמו בתוך העיר שלא רואים כוכבים כמעט בגלל התאורה, ההליכה הייתה נעימה
ומעמיקת מחשבות,
אבל
.... אחרתי את הרכבת האחרונה להלילה, הרכבת הבאה תהיה רק למחרת אחרי עלות השחר.
העמסתי
שוב את החבילות ויצאתי חזרה לחצר רבי שעיה
בדרך
כלל אני משתמש באפליקציה של "בוקינג", כדי להשיג קורת גג בו אטה ללון,
הפעם הוא הציע לי מקומות מרוחקים בכמה ק"מ מהמקום, אמנם בזול מאוד, כפי שאכן
מתומחרים מחירי לינה במזרח אירופה בכלל והונגריה בפרט, ואני ללא רכב, אבל הייתי
בטוח שבחצר של רבי ישעיה לא אשאר לישון תחת כיפת השמים, מקסימום אמצא מושב להשעין
את ראשי לשעות הקרובות, מי כמוני שמנוסה עם נסיעות לאומן בסוף שנות ה80 ותחילת ה90
שלקח יממות בדרכים ללא אוכל מסודר ושינה.
לא
טעיתי, יש שם חדרי לינה.
יהודי
בשם הרשל רוטר מבני ברק, עובד שם כשמש במקום בכל תחום, השגחה על האוכל, המקווה,
ארגון האורחים קיבל אותי בסבר פנים, והראה לי חדר בקומה השניה, אמנם עלה לי סכום של
פי כמה וכמה מאשר מחירי הלינה באזור בבוקינג, אבל זו זכות לתקצב את בני הצדיק
ולהעשיר את קופתם, בכלל היכן תוכל להשיג נטלה וקערה לנטילת ידים בכל האזור הנכרי
שם? על זה לבד שווה לשלם מאות ₪ יותר מאשר במקום אחר.
החדר
הזכיר לי גם את הימים בפנימיה של הישיבה בבני ברק לפני כ40 שנה מיטת עץ צרה, מזרון
דק, כרית שעבר עליו הפסח כמה שנים טובות,כך
היא דרכה של תורה חיי צער תחיה, אבל הייתה שם מנורת שבת עם הכשר, מיחם לקפה? לא,
אין צורך ב"מלון רבי ישעיה", פשוט אל תהיה עצלן ותרד למטה לחצר, כנס
להיכל התפילה וגש לפינת הקפה כאוות נפשך, כיום בפנימיות של בחורי הישיבה התנאים
משופרים יותר, אבל הנוסטלגיה שהחדר "במלון" בחצר רבי ישעיה הציף בי, היה
שווה את המחיר המופרז ללינה שנדרשתי לשלם אחרי שנתקעתי בעקבות איחור הרכבת
האחרונה.
בבוקר
שוב הלכתי למקווה שילמתי שוב במיטב כספי ברננה ואחרי שחרית שבתי וראיתי תחת השמש
בקרסטיר, זה הזכיר לי את הדינמיקה של אומן באוקראינה, שם אני נוסע מאז 1989 מעל 35
שנה, עוד בהיותנו כמה מאות אנשים בלבד
בתקופת הקומונסטים וחילופי השלטון, ראיתי איך עיירה נכרית מנומנמת שבעבר לפני
השואה הייתה שוקקת חיים יהודיים, מתחילה
לפרוח שוב לאט ובטוח.
וכמו תמיד יש כל מיני סוגי אנשים, ארגונים
וכוחות הנכנסים לפעילויות שונות, יש את הוועד העולמי שיסדו בזמנו, בעיקר נגד הנהגת
היחיד של קהילת שובו בנים, ששלטו עד אז
בכל ענייני נסיעות לאומן, ואכן הם השקיעו שנים ומסירות נפש בתקופות שכיום קשה לתאר
בכלל שהיו בדור שלנו, גם אימת השלטון הקומונסטי וגם התנאים הלא פשוטים במסעות שהיו
מסובכים שבעתיים לחסיד שומר תורה ומצוות.
היו גם
אנשים פרטיים שהתחילו לרכוש דירות חדר, ובהמשך "וילות", דהיינו חורבות
מטים לנפול ללא תשתית מים וביוב, אחד מהם היה אצלי וזה סיפור לכתבה נפרדת,
השירותים היה בחצר בבקתת עץ וברצפה בור שהיו מרוקנים אחת לכמה שנים, אסלה? שטיפה
במים? לא שמעו על זה שם עדיין.
בהמשך
התחילו להגיע המוני בני ישראל והפילו את שלטון היחיד של הוועד העולמי, והרבה נערים
חסרי מסגרת מצאו באומן בקעה להתגדר בה ולהקים שם חיים ופרנסה, חלקם העיקרי היו
בבוסטן שהיה ברשותי בזמנו, רעו עיזים, למדו רוסית, הטיל אימה על הגויים האוקראינים
שטרם נגמלו מהרצון להכות ואפילו לרצוח כל יהודי באשר הוא, אני החזקתי בנערים הללו
שנקראו: פצועי הנחל" במתחם שלי חרף אזהרות הוועד העולמי, ידעתי שאנו צריכים
שקצים ושבבניקים משלנו, במקום כזה שאין מערכות אכיפה של ממש וכל שוטר יכול להטות
משפט תמורת כמה דולרים ואפילו להתפשט מהמדים וכובע השוטר ולמכור אותה לילד שחפץ
בהם כפי שעינינו ראו ולא זר בזמנו בתחילת שנות ה90.
עד
שהגיעו האמריקאים..... חבורת מטורפים ללא גבולות, שרולי זינגר ולואיז שיינר, הם לא
שאלו את אף אחד ולא עלו לרבנים לקבל הכשרים וגם לא בקשו עצות מהציבור, הם תפסו את
העסק, הזרימו הון והביאו אלפים חדשים של יהודים לאומן, הקימו שם אהלי שינה שעד
היום קיימים עד היום, הייתי מעורב בזמנו בהבאתם מגרמניה, ושיינר הרים מטבח ציבורי
שלא קיים בשום מקום בתבל, במקום אחד מרוכז מטבח שמוציא 3 פעמים ביום מעל רבבת
ארוחות! כנראה יש איזה ניצוץ של טרמפ הנשיא בכל אמריקאי שמביא לו שחרור וחירות
לפעול למען ציבור כאוות נפשו...
מעניין
משהו ששמתי לב, הרוב המוחלט והמורגש בעיקר, המגיע לאומן הם יהודים ממוצא מזרחי, לא
דוברי יידיש כמו חסידי ברסלב המקוריים, גם לא מעניין אותם איזו שיחה של זקני
החסידים ותלמידיו בהקשרים המדוייקים, או
האופי של כובד הראש שהיה מנת חלקו של כל חסיד שהיה עולה לאומן לציון רבינו, הם
פשוט באים בהמוניהם, חמולות שלמות, חבורות מגובשות מהארץ, מצרפת, ששים ושמחים שזכו לקיים רצון צדיק, מרגישים די
נעים להתנהג כמו בבית, רבינו אומר שהיכן שיהודים באים זה הופך לבחינת ארץ ישראל,
אז אכן תשמעו שם קולות וצרחות של דיבור משוחרר גם אם המשוחח נמצא למטה והוא מנהל
שיחה עם חברו מהעבודה במסעדה בחולון, הנמצא כעת בקומה 8... רמקולים וארק בכל פינה,
צחוקים ופיצוח גרעינים כדרך בני מלכים, בסטות עם כל סוג מוצר עובר לסוחר, כמו בשוק
מחנה יהודה ברעש וצלצולים לשכנע את המבקרים לרכוש, קיצור: אווירה ישראלית ביתית.
חלקם התחיל לעשות שם מסחר לא רע, בנו בתי מלון
ומסעדות וכל מיני חנויות שירות, לכל ימות השנה, השכרות רכבים מכשירי טלפון ניידים,
תיווך נדל"ן לרוב, קבלני שיפוצים, וכמובן לא נחסר החלק של מבקשי מקלט מאימת
החוק והרשויות שרודפים אחריהם עקב עבירות רכוש ואלימות שעשו בארץ המוצא שלהם.
אבל...
99 אחוז ממבני הציבור כגון בתי כנסת, הכנסות
האורחים, ארגוני הצלה, היכל התורה, או כל דבר שנעשה בהתנדבות עבור הציבור נעשים
ונתמכים בידי האשכנזים דוברי היידיש החסידים החרדים המקוריים.
למרות המסורת של הכנסת אורחים שהציבור המזרחי
מתהדר בו ובצדק.
איך זה
?
מעניין
ממש כי באומן אני רואה אחרת, אולי כי זה
כל זאת זו גירסא דינקותא, שיונקים דורות על דורות, השבט החרדי האירופאי, עם מודעות
עמוקה של עשייה למען הציבור ולא רק מסחרי לכיס הפרטי ולצבירת הון אישי, זה קיים
בדי אן אי של האשכנזים שסבלו באירופה נוראות והתחושה של היחיד לגבי הציבור הוא
מובנה, בפרט מאז שהחסידים האמריקאים הגיעו והזרימו כספים במספרים שישראלי רגיל
מקבל חום רק מלשמוע את הספרות, הכול פורח שם באומן כך שלא שייך בכלל להכיר את אומן
של ימי הנוער שלי בתחילת ה90 לעומת העיר הפורחת כיום שם.
כאן
אבל המקום לציין שכבר 3 עשורים מרימים על נס שוב ושוב ושוב, ומעלים גרה את הסיפור
על התרומה שאריה דרעי הרים והתרים עובר אומן, בסכום של כמה עשרות אלפי דולרים כמו
היום שווה 200 אלף דולר לגאולת הציון מידי הגויים, וכן האחרים, היהודים החלבים האמידים, המגיעים לאומן וקשורים לברסלב של הדור
הקודם שהרימו מדי פעם תרומות יפות.
ולמה
אני מספר כל זה כשאני מספר על הביקור בקרסטיר?
כי זה
די מזכיר את העסק.
יש
תלמיד של הרב ישעיה בשם פרידלנדר, שהוציא את הקונטרס על רבי ישעיה לפני 60 שנה,
נכדו הקים גם בקרסטיר מתחם של הכנסת אורחים, מקווה ועוד, אלא שלא זכיתי לראות את
זה בגלל המאבקים בינם לבין משפחת רובין צאצאי רבי ישעיה, אבל הפעילות שלו קיימת
ומעניקה לכל אורח שהוא את הנצרך לו, בגלל שאין לו זכות אבות אז אין לא אפשרות
להתרים בכוח על השירותים ולגבות מחירים גבוהים על כל שירות כמו הצאצאים של רבי
ישעיה, ולכן הם עושים בחינם במסירות נפש
הכול כדי שאורח המגיע ירגיש כמו אצל הצדיק רבי ישעיה בכל הדרוש לו.
מעניין
שהטיפול הראשון בקברי צדיקים הרבה שנים אחרי שנפטרו היה לא אחר ממשה רבינו, ביציאת
מצרים הוא עזב הכול ורץ להעלות את עצמות יוסף, ואיפה הנכדים של יוסף הרבים? היו
עסוקים במצוות השם בליקוט שלל המצרים וביזה, אבל הם לא הפריעו למשה רבינו לטפל
בקבר הסבא יוסף הצדיק (אולי בגלל שאז זה עדיין לא היה ביזנס שווה)
היה לי
שם רמז משמים, שדווקא יהודי מגולדס גרין בשם גולדהבר מתפלל באחד מבתי המדרש של
צאצאי ר' חונא הלפרין ז"ל העלה מישהו מבוגר ברכבו להר לציון הצדיק והצטרפתי
אליו לטרמפ, מעין הארה שרבי ישעיה זרק לי שא"א לשפוט שום יהודי!
גם אם הוא גר בגולדס גרין המתנכרת לכל יהודי זר,
דווקא איתו אתה תעלה לציון שלי, מה שזה אומר שיתכן ויש סיכוי ממשי שהם יתחילו לנער
את הקרח החיצוני החופף את הלב האנגלי, ואם כבר, אני יכול לתת להם עצה פיננסית,
בגמרא כתוב שהנותן צדקה מתברך ב6 ברכות אבל המפייסו מתברך ב11 ברכות! אז אחי
היהודים בגולדסגרין לונדון: אתם יכולים מהיום להתחיל לחייך לאורח זר, להגיד לו
בוקר טוב, או סתם שלום עליכם ובלי להוציא חלילה חצי לירה מהכיס ולהתברך פי שניים
מאשר לתת צדקה!
תחשבו
על זה ותנסו את זה, "ובחנוני נא בזאת" אתם תראו שיהיו לכם חיים הרבה
יותר נעימים וחמימים אם לא תעלימו עין מוחלט מיהודי זר הנקלע בשכונתכם.
אחרי
ביקור בכמה מדינות השבוע שלחתי גם מכתב למנהלי בית חב"ד מאוד מפורסם במקום
עתיק, בהזדמנות אפרסם את זה ללא פרטים מזהים לתועלת מנהלי בתי חב"ד בעולם
העושים עבודת קודש במסירות נפש בכל רחבי תבל, אבל זה בכתבה נפרדת אי"ה.
יהי
רצון שנפעל כל הישועות והנחמות בכלל ובפרט בזכות הצדיקים הקדושים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.