שלום וברכה מורי ורבותי!
ובהמשך לסדרה של "עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו), שוחחנו על כך שיש ילד שיכול להבין רק תוך כדי קפיצה, תוך כדי שהוא משתולל.
היה סיפור ותיק ומדהים שמדבר על הרוגצ'ובר גאון עולם, שגדולי הדור בזמנו לא הצליחו להשיג את עומק דבריו.
הוא היה מדבר בשטף, בעומק ובזיכרון עצומים כל כך עד שהיה צורך פשוט להתמקד ולשמוע משפט שלו, לפרק אותו לגורמים ורק לאחר מכן לנסות ולהבין את המשפט שלאחריו.
ורוב ככל בני האדם בדור לא היו זוכים לכך.
היה אומר הרוגצ'ובר: "אני לא חייב הכרת הטוב לאף אחד מהרבנים שלי כמעט, כי אף אחד מהם לא באמת החכים אותי, נולדתי גאון, נולדתי עילוי, נולדתי כאחד כ'בור סוּד שאינו מאבד טיפה' (אבות פ"ב מ"ח), אבל ישנו אחד שאני חייב לו את חיי".
שאלו אותו: "מי הוא?".
הוא אמר: "מדובר במלמד הגמרא הראשון שלי, ההוא שבתחילת הדרך ישב ולמד איתי את דברי הגמרא הקדושה".
שאלו אותו: "מה מיוחד באותו מלמד?".
אמר הרוגצ'ובר: "רבותי! אני הייתי ילד קטן שלא יכול לשבת ולשמוע את שיעורו של כבוד הרב, הייתי בורח ומטפס על העץ.
אתם יודעים מה הוא היה עושה?
לוקח את הסטנדר, לוקח את הכסא, יושב למרגלות העץ ולומד בקול רם כדי שגם אני למעלה, על גבי העץ, אשמע את דברי הגמרא הקדושה, וכך הם היו חודרים לגופי ונמסכים בדמי".
מלמד אחד שהשקיע קצת מעבר, שהגדיל ראש על משהו שאף אחד אחר לא היה חושב שיכול לעזור, והנה הצליח להוציא לנו את אחד מגדולי הדורות.
לא מגדולי הדור, מגדולי הדורות.
מה קורה לכל אבא ואמא מאתנו אילו היו מתנהגים בצורה כזו?
מה היה קורה לכל מחנך לוּ היה משקיע את הקצת מעבר לדברים השגרתיים ומקובלים בדור?
היינו זוכים להרבה יותר גדולי ישראל, וזה בידינו!
ובעזרת ה' נלך בדרך הזו ונזכה לתלמידי חכמים שירוו אותנו בנחת כבר בדור הזה ובעולם הזה.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.