מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד, ערב שבת פר' יתרו תשפ"ג.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
הזמן עובר במהירות, אני עוצם עיניים כלא מאמין, עשר שנים חלפו כבר והחיים ממשיכים לזרום.
השבת ימלאו עשר שנים מיום פטירת אמי ע"ה, ולצד הגעגועים אליה, עולים לי אירועים קטנים מול העיניים ואני מנסה להשוות בין עולם ישן שהיה ואיננו, (אולי יש אך אני לא מכיר) לבין עולם חדש כביכול שנוצר לנגד עינינו.
פעם אחת נכנסתי לביתה ואמרתי לה שהגיע הזמן להחליף את המרצפות בסלון, הם סדוקות ושבורות וזה לא יפה.
'אין צורך', היא ענתה, זה לא מפריע לחיים, זה דירה זמנית, לא נשארים פה לעד.
היתה שנה שהשיאה 3 ילדים בזה אחר זה באותה שנה והיא לבשה ככל החתונות את אותה שמלה, ככשאלו אותה למה איננה מגוונת? היא הגיבה בתימהון: מה לא טוב בשמלה הזאת?
היא התייתמה מאביה, בהיותה בת שנה וחצי. אביה ר' אברהם הי"ד, אברך בן 27 היה אז, עמד בפתח חנות המכולת שלו והחזיק אותה בידה, את בתו היחידה, והמשאית של הספק הגיע לפרוק סחורה, והיה צריך לכוון אותו עם הידים לנסוע 'רוורס' עד לפתח, העביר האבא את בתו התינוקת ללקוח שעמד לידו, ונעמד ליד דלת החנות וסימן בידיו לנהג שיסע עוד, עוד, עוד... עד... שהנהג, מבני ישמעאל, התקרב עוד ועוד ופתאום נתן גז ומעך אותו אל תוך הקיר ומחץ אותו אל מותו, מות קדושים.
איננו יודעים האם זה היה פיגוע או תאונה, אך על מצבתו נכתב 'הי"ד' ומן הסתם דייקו במה שכתבו.
כיום, דבר כזה היה מתברר בחקירות ובבית משפט, אבל אז, בשנת ת"ש (1940), כאשר הבריטים שלטו הארץ, למי בדיוק היה איכפת אם זו היתה תאונה או פיגוע?.
ובתוך האסון, יש להתבונן בחסדי השי"ת שהוא הספיק להעביר את אמנו למישהו, כי לו היה מכוון את הנהג ביד אחת ומחזיק את התינוקת ביד השניה, לא הייתי יושב כעת וכותב את המאמר הזה ובירושלים היה חור ענק של כל ה'קלצקינים'.
את המכולת המשיכה זקנתנו האלמנה לנהל ולהתפרנס מזה, גם זה היה נחמה גדולה בימים ההם, כי לפחות אוכל לא היה חסר בבית. אמי סיפרה כי שיח הילדות בכיתה היה, האם כשיגיעו היום הביתה יהיה לחם וחמאה או שילכו לישון רעבות, אז אצלה לפחות אוכל וקצת פרנסה היה בבית
אמי סיפרה, שבהיותה ילדה פעוטה, כל בוקר, היתה אמה קמה מוקדם מאוד ומלבישה אותה ולוקחת אותה עמה למכולת, כדי למכור לחם וחלב ללקוחות, (עדיין לא היו פריז'ידרים, וגם כסף מיותר לקנות ליומיים לא היה, והיו הולכים כל בוקר למכולת) ובהגיע הזמן היתה הולכת לבית הספר.
בחזית המכולת, עמדו חביות של זיתים ומלפפונים חמוצים שנמכרו לפי משקל.
יום אחד, עבר ילד בדרכו לחיידר ובידו שקית עם סנדויץ' שאמו ציידה אותו לחיידר, שהכיל במקרה הטוב חתיכת לחם יבש, והילד בראותו את הנוזל החמצמץ שבתוך החבית, השליך את השקית הזו לתוך החבית, כדי שיתרטב ויחוש איזה טעם בסנדויץ היבש, והילד קרא לבעלת המכולת שתעזור לו, כי הסנדויץ 'נפל' לתוך החבית של החמוצים.
הילד בהפסקה סיפר לחברים על ה'טריק' שעשה והראה להם את ה'לוקסוס' שזכה בה מן ההפקר היום, ולמחרת כבר היו כמה ילדים שהסנדויץ שלהם 'נפל' במקרה לתוך החבית ומדי יום העסק השתכלל וגדל, עוד ועוד ילדים 'נפל' להם הסנדויץ.
אמא סיפרה, שמצד אחד נכמרו רחמיה על אותם ילדים, אך מצד שני כאב לה שילדים 'גונבים' את דעת אמה בעלת המכולת, וגם חסה על אמה שהיתה צריכה לטרוח ולהרטיב את ידיה לחלץ את הפיסות לחם מהחבית, על כן היא ניגשה לילדים ואמרה להם כי הסנדויץ לא צריך 'ליפול' לתוך החבית, הם יכולים לכתחילה לבקש יפה והיא תטביל את הסנדויץ במי החמוצים, ואכן, מאז בכל בוקר, היו עומדים תור של ילדים עם השקיות ביד, כאשר הסנדויץ שלוף החוצה למחצה והיא היתה טובלת אותם בחמוצים.
אמא ע"ה היתה מספרת לנו את זה, כדי שנדע להעריך את השפע הרב שיש כיום וב"ה אין ילד שהולך לחיידר בלי מזון כדבעי.
יש לי שכנה, שעברה הרבה בחיים, וכל פעם שהיא שומעת מאן דהו מתלונן ש'המצב קשה', היא מגיבה מיד: 'קשה יש רק בלחם וגם את זה אוכלים'.
כל פעם שאני שומע את זה ממנה, אני נזכר, שאמא ע"ה היתה צריכה כל בוקר להוציא לפחות מנין ילדים לבתי חינוך והיתה מכינה לנו סנדויצ'ים והיתה חותכת ומפרישה את הקשה מהלחם, כדי שהסנדויץ' יהיה לנו רך ונעים.
פעם אחד נשארתי בבית ולא הלכתי לחיידר וכאשר כולם הלכו, ראיתי את אמי מתיישבת לאכול ארוחת בוקר ומוציאה שקית עם כל ה'קשה' שהיא חתכה מהפרוסות לחם שלנו ואוכלת אותם, שאלתי אותה בתמימות ילדותית: למה את לא אוכלת פרוסות רגילות? זה יותר טעים ורך? ואמא ענתה: אין יותר טעים מהשאריות של הסנדויצ'ים שהכנתי לילדים הצדיקים והטהורים שהולכים ללמוד תורה ולהתחנך לדרך הישר.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים וזכותה יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
הערה והארה לגליון: 'זכור את יום השבת לקדשו' נאמר בפרשתנו. וידוע שכל השפע שבעולם נמשך מן ה'שבת'.
גיליתי דבר מדהים: בחודש יש שעות כמנין 'שבת', בשנה יש עונות כמנין 'שבת', בחיינו יש חודשים כמנין 'שבת', בימות עולם יש שמיטות כמנין 'שבת', בשבוע יש 'שעות קטנות' כמנין שבת, וביום שישי יש דקות כמנין 'שבת'.
כל זה ועוד בתוככי הגליון המצו"ב 'מעדני הפרשה', טעמו וראו כי טוב.
בברכת שבת שלום ומבורך :ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.