רגעים של השבוע - פרשת יתרו
נשיא המשמש כמלצר / דמעות השליש בתפילת מנחה האחרונה / הדבר הראשון שלוקחים ביד בזמן רעידת אדמה / סיור לילי למרגלות חומות הקרמלין
א. המלצר המיוחד
זו הייתה סעודה נדירה, שעד אז, וגם אחר-כך - כמוה לא הייתה. בראש השולחן ישב אהרן הכהן, לצדו בניו, ובשולחנות מסביב הסבו יחד 'זקני ישראל'. כולם באו להשתתף בסעודת הברית שנערכה ליתרו, שזה עתה נימול, והיה למעשה גר-הצדק הראשון בתולדות עם ישראל. רק איש אחד היה חסר, ולא ישב ליד השולחן, או יותר נכון - בראש השולחן, כפי שהיה ראוי. האיש שגרם לכל הסיטואציה הזו, האיש שבזכותו זכה יתרו לכבוד מיוחד, עת כל עם ישראל יצא לקבל את פניו, כשראו את הנשיא ואחיו הכהן הגדול בכבודם ובעצמם יוצאים לקבל את פניו.
האיש משה, חתנו של יתרו, שאך טבעי הוא שיישב לצד חותנו יתרו, לא התיישב ולא נח לרגע; הוא שימש לא פחות ולא יותר אלא כ'מלצר'!
דיבר אחד מתוך 'עשרת הדברות' בהמשך פרשתנו - 'פרשת יתרו', הוא 'כבד את אביך ואת אמך', ועל-כך מוסיף השולחן-ערוך, שחייב אדם בכבוד חמיו כמו בכבוד אביו!
הלכה זו הראה לנו משה רבנו בכבודו ובעצמו, כאשר יצא לקבל את פניו חמיו כשהגיע לראשונה, וגם כמובן, בהיותו 'מלצר' בסעודת חמיו.
הקהילה כולה זכתה השבוע לחוג ולשוש יחד בשמחת משפחת מונדשיין הנכבדה. בתו של יו"ר קרן 'אור אבנר', השליח הרב דוד מונדשיין, נישאה בשעה טובה ומוצלחת, ועשרות רבנים ושלוחים מרוסיה ומחוצה לה, באו במיוחד להשתתף בשמחה זו, מתוך הערכה והוקרה לאיש ומשפחתו העושים כה רבות למען כלל השלוחים ופעילותם מזה שנים רבות.
בעיניי, הרב מונדשיין, בנוסף לשלל המעלות שלו, מהווה דוגמה נפלאה ל'כבוד חמיו'.
לאחר קבלת רשות כנהוג, מהמרא דאתרא הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, מתכבד חמיו הרב שלום דובער חייקין, מגדולי וחשובי רבני העיר קליוולנד-אוהיו בארה"ב, להיות ה'מסדר קידושין' בחופה, ועוד כיבודים רבים וחשובים שמכבד בהם החתן את החותן. כראוי וכנכון, ובעיקר לנו - ללמוד ולעשות.
ב. דמעות של צער או שמחה
"הקשבתי לחזרת הש"ץ שלך, ונזכרתי בסיפור אותו שמעתי מאבי ז"ל: מבית לא חסידי הגיע תלמיד חדש ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים', ולאחר תקופה קצרה הבין, כי בין שאר הדברים להם היה רגיל בבית משפחתו ומקום לידתו, גם נוסח התפילה הוא שונה. יחד עם השקעתו ושקידתו בלימודים של נגלה וחסידות, הוא ביקש רשות מהרבי הריי"צ נ"ע לשנות את תפילתו לנוסח האר"י ז"ל, כנהוג בחב"ד, כפי שקבע מייסד חסידות חב"ד רבנו הזקן נ"ע. ורק לאחר שפעם אחר פעם דחה אותו הרבי, הוא קבע לו תאריך מסוים לשינוי הנוסח. הגיע ובא התאריך המיוחל, והתלמיד נרגש כולו. הוא נעמד להתפלל תפילת מנחה, האחרונה בנוסח הקודם. חבריו שידעו על השתוקקותו לרגע זה, נדהמו בראותם אותו בוכה בדמעות שליש בזמן תפילת המנחה. לאחר שסיים, ניגשו אליו להבין "מדוע אתה בוכה? הרי כל-כך הרבה המתנת וציפית לרגע זה, והיית אפוא אמור לקפוץ משמחה ולא להצטער". והנער השיב: 'וכי פשוט הוא בעיניכם על ויתור מילים או פסוקים שונים, אותם יותר לא אומר בנוסח החדש?'"...
הבנתי את הרמז, ושאלתי את האורח הדגול הרב חייקין, "איפה 'תפסתם' אותי?". והוא השיב: "בחזרת הש"ץ הוספת מילה אחת ששגורה על-פיך מימים ימימה, והבנתי כי בעבר התפללת נוסח אחר.
הודיתי לו על התיקון, ולקחתי על-עצמי להקפיד יותר על תפילה מתוך הסידור מילה במילה, הודיתי גם על הסיפור היפה, ושאלתי אותו על מסקנותיו מסיפור הבחור. הוא חייך מעט וענה לי על כך בקצרה ובחריפות חסידית: "מתברר, כי גם לאחר שקיבל רשות להחליף את הנוסח, הוא לא היה שלם עם כך באמת לגמרי, ולא לחינם הרבי לא אישר לו זאת הרבה זמן"...
"ואני לעומת זאת חושב, כי דווקא מתוך כבוד והשתוקקות אמיתית לנוסח החדש והקדוש, אך עם כבוד והערכה לנוסח שהיה רגיל מבית אביו, באה ההתרגשות שהביאה לדמעות" - כך השבתי לו.
וכאשר הוא לא קיבל את דבריי, אמרתי לו בחיוך: "כעת מובנת לי המחלוקת שרש"י הק' מביא מהמדרש על דברי הפסוק בפרשתנו: 'ויחד יתרו'. הדעה שלכם, היא השיטה של שמואל - 'נעשה בשרו חידודין חידודין'. ושלי, היא השיטה של רב - 'וישמח יתרו'"...
הוא חייך, אך שוב פעם לא הסכים עמי...
ג. המביט לארץ ותרעד
יותר מעשרים שנה הוא עוסק בהכשרת מפעלי מזון ופיקוח עליהם, מטעם ועד הכשרות של 'העדה החרדית' בירושלים. ובמסגרת מסעותיו הרבים בעולם, ביקר לא פעם במוסקבה, וכבן-דוד וחבר טוב התארח בביתנו כמה פעמים.
במדינת טורקיה הוא מבקר באופן קבוע ומפקח על מפעלים רבים, בהם מייצרים מצרכי מזון, או רכיבים שונים המועברים למפעלים אחרים. הוא מסור לעבודתו ורואה בה שליחות חשובה למען כשרות המזון למהדרין.
אתמול שוחחנו, וקולו היה נרגש ביותר: "באמצע הלילה, בעודי ישן, אני מרגיש לפתע כי אני נזרק מצד לצד. קמתי בשיא המהירות, תפסתי רק את התיק ובו הטלית ותפילין, אימצתי את מוחי ואמרתי: 'ריבונו של עולם! אני משליך עליך את יהבי, ואני סמוך ובטוח שתגן עליי ולא יאונה לי כל רע! במהירות, אך בשלווה וברוגע ירדתי את המדרגות של שמונת קומות הבניין אל הרחוב, שהתמלא חיש מהר במאות אנשים שצרחו בבהלה ולא ידעו מה לעשות".
יחד עם הצער הגדול מאד על האסון הנורא שפקד השבוע את טורקיה ברעידת האדמה הנוראית, שמחתי בשמחת הנס הפרטי של בן-דודי היקר, הרב אליעזר הופמן, שהמשיך ושיתף אותי במה שעבר: "זה היה בארבע בבוקר, 0 מעלות בחוץ, כפור אימים, אנשים עמדו בלי כלום. ממש מחזה מזעזע. עד שש וחצי בבוקר אף אחד לא העז לחזור אל המלון, הביאו לנו מגבות במקום שמיכות בשביל להתחמם מעט. רק לאחר כמה שעות הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה, ולספר להם איך הרגשתי את הרעידות, את הסדקים בקירות, ואת הנסים להם זכיתי מן השמים".
כששאלתיו איך יצא מהאזור וחזר לביתו בארץ ישראל, סיפר: "לא היה קל לצאת משם, נהגי מוניות לא הסכימו לעשות את הנסיעה, הכבישים סגורים, וב"ה שבכל זאת הצלחתי להגיע לאחר נסיעה של 15 שעות ברציפות לעיר אנקרה בשעה שלוש בלילה, ומשם בטיסה לארצנו הקדושה".
ולתמונת השבוע שלי: האיש והכובע
כבר סיפרתי עליו במסגרת במה זו. זה היה כאשר התארחתי אצלו בממלכתו בירושלים לפני מספר חודשים, והפעם הוא התארח אצלי, ביקור קצר, בו השתדלתי לנצל כל רגע.
ר' בנימין קלוגר, חובש מגוון כובעים. כבן להורים ניצולי מלחמת העולם השנייה - הוא חוקר שואה נודע; הוא מוותיקי העיתונאים בכלל ושל הציבור החרדי בפרט, סופר שכתב וערך ספרים רבים, מנהל ואחראי מעל זה ארבעים שנה על מבחנים של תלמידי חכמים בירושלים מדי חודש בגמרא ובשו"ע, במסגרת 'מפעל הש"ס' שיסד רבו הרבי מצאנז זצ"ל, ועוד שלל נושאים בהם הוא עוסק במלוא המרץ, החל משעות הבוקר המוקדמות מאוד.
למוסקבה הגיע השבוע והתארח בביתנו, לכבוד שמחת החתונה של בת ידידו הרב דוד מונדשיין, איתו הוא בקשר מזה מעל 30 שנים, מאז הגיע לראשונה לראות את הפעילות הצעירה של שלוחי הרבי במדינות חבר העמים, לאחר נפילת מסל הברזל וכאדם רעב, בלע כל סיפור, טס לכל מקום שהתאפשר, עודד ותמך, צילם ותיעד בבמות שונות את עבודת הקודש של השלוחים במקומות אלו שאת רובם גם העלה לספר 'טיסה טובה', בו יותר מאלף עמודים, אלפי תמונות וחוויות אישיות. וכך הותיר בעולם מסמך אותנטי, גם מקהילות שהיו וכבר אינם.
וכמו נער צעיר, הוא נרגש לחזור שוב לבקר ברוסיה. 'בפרט בתקופה זו' כהגדרתו, עת יצאתי איתו לסיור לילי בכיכר האדומה, בניין 'לוביאנקה' ועוד. הוא רצה 'להריח את השטח' מקרוב, להבין את האזרחים ולשמוע על המצב המיוחד, מהמקום הכי קרוב ועכשווי.
בין לבין חקרתי אצלו על אירועים היסטוריים, שאלתי שאלות לחידות לא פתורות בעיניי על נושאים שונים, הקשבתי לרגעים שזכה אצל הרבי ביחידות, בחלוקת דולרים, בהתוועדויות ואף בתשובה מעניינת מאוד ששאל את הרבי באם לחזור לישראל כשפרצה 'מלחמת שלום הגליל', והוא כחייל מילואים היה צריך להיות מגויס.
כובעים של תפקידים רבים לר' בנימין, ואת הכובע החסידי שעל ראשו, הוא לא מסיר באף מקום בעולם, הוא גאה ביהדותו, והיהדות גאה באיש המיוחד הזה.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.