המשך על אמונה חסרת שכל

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

הבאתי כאן את מכתבו של האב הכואב, שבנו בטוח שכשם שהנוצרים והמוסלמים המציאו דברים, גם היהודים המציאו דברים ומשכך אינו מקבל את מסורת הדורות, עד שיוכח שאין אלו מסורות-של-שקר.

המחשבה שהצדק וההיגיון השכלי עומד כולו לצידנו ושכל מה שחסר זה רק להסביר את זה למי שאינם 'משלנו', מניחה שכל גדולי וחכמי העולם אינם רואים אמת פשוטה שלנגד עיניהם. לדעה זו, רק התאוות מעוורות את עיני האינם-מאמינים-באמונת-ישראל ואילו רק יתגברו על תאוותם מיד יפקחו עיניהם ויראו בבירור שאמונתנו הנצחית היא אמונת האמת היחידה.

צריך להיות מנותק מהמציאות בעולם (או מהדעת), בשביל לקבל תיאור שכזה. העולם מלא חכמים מחוכמים ויש מקומות בהם מתכנסים חכמים ומבקשים את האמת ועושים עבודת רוח ונפש מדהימה כדי למצוא ולהתקרב לאמת (זו הנראית בעיניהם). רבים מהם מסגפים עצמם ומקדשים עצמם גם במותר להם, מתוך אמונה שהתרחקות מצרכי הגוף, תקל עליהם את ההתקרבות למכמני הנפש ולמעיינות הרוח. איני דן בזה עכשיו מה הם מוצאים שם, אלא רק בנקודה שהתפיסה כאילו כל מי שאינו מאמין באמונתנו, אזי הוא רודף תענוגי עולם, מנותקת מהמציאות ומהדעת. אנחנו גם מכירים סביבנו אנשים שטופים בתאוות (האכילה, הממון, הכבוד, ועוד), והם נמנים של שלומי אמוני ישראל.

לעומת זאת, ספקות הן מצבו הטבעי של האדם. גם בתורתנו הקדושה נפלו ונופלים ספקות. לכאורה אין מצב יותר טבעי מאשר לפקפק והאמת היא שכל המדע המודרני מבוסס בעיקר על ההנחה הזאת: שהכל מפוקפק ומה שלא מוכח (וכהוכחה נחשבת, רק כהוכחה שניתן לשחזרה), אינו מקובל.

יש שלא נופל בהם, ב"ה, ספק מכל סוג שהוא. יש שמאמינים בכל מה שאמרו ואומרים להם ודי להם בזה. אבל אי אפשר לבוא בטענות למי שטבעו הוא לחקור ולדרוש ולהטיל ספק וכו'. זה לא נגד הטבע האנושי, אלא חלק ממנו. לכן היחס אל המסופקים לא יכול להיות דחיה והקטנה, אלא עידוד ולימוד הספקות וחיפוש הפתרונות להן.

העבודה שלנו עם אותם שלא זכו ולא גדלו על האמת שאנחנו זכינו לינוק עם חלב אימנו, אינה בדחיית שאלותיהם, אלא אדרבה, בלימוד משותף יחד איתם.

מי שדעתו נקיה ומחפש אמת הוא, יודה שהאמת חמקמקה ושצריך להשקיע בה רבות. יש אלפי שיטות כיצד נכון לחיות את החיים, ולרבות מהן יש מאמינים כה רבים, עד שתמצא בהן כל סוגי האדם. לכן, כל מבקש אמת נוקט בשיטת האלימינציה. בשיטה זו אנחנו 'מורידים מהשולחן' כל שיטה שנראית לנו, כבר בבדיקה מקדימה, כאינה רצינית. למשל, מן הסתם כל הקוראים כאן לא יתייחסו ברצינות לדת המורמונית (המתחפשת לדת נוצרית - ולא היא, אלא שאכמ"ל). בסיסה של הדת יושבת על האמונה במעשה שהיה עם מייסד הדת, מר ג'וזף סמית, שהלך במדבר באמריקה וחפר ומצא לא רק את לוחות הברית, אלא גם ספר עשוי זהב שנקרא 'ספר המורמון' ובו מצווה אותו בורא העולם להקים דת. לשיטתם עשרת השבטים גלו לאמריקה ויש"ו הלך לאמריקה (בקומו מקברו) ושם נשא אשה אינדיאנית (מעשרת השבטים, כאמור). כמדומני ששמענו מספיק בשביל לומר לעצמנו 'או קיי. אלו שטויות ברמת גן ילדים' ואין טעם להמשיך וללמוד את דת המורמונים, כדי לדעת שהכל הבל מוחלט. זו שיטת האלמינציה.

יסולח לי שאשווה, אבל יש מי שאינם אנ"ש שישמעו את אמונת הנחנחים שהסבא קדישא, רבי ישראל אודסר, ישב בבי"כ בטבריה ומשמים שלחו פתק - פיזית, תמצאהו בגוגל - מרבי נחמן מברסלב. מן הסתם לרוב מוחלט של האנשים השפויים בעולם, מספיק המידע הזה כדי לומר 'או קיי. אלו שטויות וכו' '. יסולח לי שוב אם אומר שמן הסתם זה יהיה היחס של כל גוי מצוי, כשישמע שהרבי מלובביץ' זצ"ל הוא שליט"א לגמרי וכו' (הליצנים אומרים שבעקבות האנטישמיות הגואה פנו המשיחיסטים ל אף בי איי בבקשה שיעמידו שומרי ראש על קברו של הרבי שליט"א, להגן על חייו...).

אצלנו, רוב מוחלט של הציבור אמנם אינו מאמין בהבלים אלה, אבל אינם מנודים שמחוץ למחנה מושבם והם כשרים למהדרין להצטרף לכל דבר מצווה. מה יחשוב עלינו גוי/(חילוני?) שאינו מתמצא בדקויות שבין החרדים?

לכן, התפקיד שלנו כמחזירים בתשובה אינו לשכנע את המתעניינים באמיתת התורה, אלא בעיקר להסיר את המכשול הזה של 'אתם בכלל לא אופציה'. כאשר הם נפגשים איתנו - אנשים שנראים ומדברים בשפה של בני אנוש, רציונאליים לגמרי - מוסר המכשול הראשון. אנחנו נכנסים לרשימת האפשרויות אותן צריך לבדוק. (בכך יוסבר הכעס שלי על אלו מתוכנו שבהנהגתם מביאים כל מי שאינו מאנ"שינו, לחשוב שאנחנו שפלים וירודי מוסר).

בהיות ורוב מוחלט של המתעניינים ביהדות הינם יהודים, הם בוחרים לעשות את בדיקת העומק שלהם, קודם כל איתנו. המגע השוטף שלהם איתנו, הלימוד וההכרה של הנהגתנו והגיוננו, הם השטיח עליו הם צועדים אל אמיתות התורה. בעצם, המגע והקשר האישי השוטף, הם עיקר התהליך. לכן, קשתה עלי הבקשה להסביר לבנו של היקר את הדברים 'מרחוק'.

המשך יבוא בעז"ה

 

חרדי בעולמו