מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
כתב לי אב כואב, מיקירי קרתא, על אודות מצב בנו, ובקשתו-תחינתו בפיו. אחרי שעניתי לו באופן פרטי, הבטחתיו שאענה בהרחבה דרך כאן, על דרך 'נר לאחד - נר למאה'. קודם אצטט קטעים ממכתבו ואח"כ נעבור לנתח את הדברים והאפשרויות.
כותב האב היקר:
"הנני יהודי בגיל ... בני בגיל ... נהיה חילוני עם אשתו וארבעת ילדיהם. הוא לא נושר צעיר שמחפש חטאים וכייפים. הוא פשוט טיפוס כויפער אשכנזי שלא מאמין בכלום. הוא אמר לאשתי שאם מישהו ישכנע אותו באמיתות התורה, הוא יחזור. הוא עובד בהיי טק ומחזיק את עצמו חכם ועקשן. רגשות של יהדות לא מדבר אליו בכלל וגם לא מופתים של רביס.
כשאני קורא לפעמים מה שאתה כותב, אני מתרשם שאתה גם ת"ח, גם ידען גדול, גם פיקח וגם היסטוריון. נראה לי שאתה האדם המתאים לעימות עם טיפוס כמוהו.
הוא טוען שכמו שהנוצרים המציאו והמוסלמים
המציאו, אז גם היהודים המציאו. הוא אומר שלא היה יציאת מצרים ולא כלום. הכל
המצאות. הוא כבר דיבר עם אנשים מ'ערכים' והם לא יודעים לספק לו את התשובות.
אם תצליח להציל אותו... אבל אנא, רחם ותנסה ויישר כוח גדול".
הכאב ניכר מכל מילה במכתבו של האב הכאוב, והדבר טלטל אותי.
לצערי, עניתי לו דברים כנים: אין יכולת לענות לבנאדם על שאלות שאין לו. זה שהאב רוצה שהבן יקבל תשובות 'נכונות' לשאלות, זה עדיין לא אומר שלבן יש שאלות שמחכות לתשובות. רק אם וכאשר הבן עצמו יחפש תשובות, יש סיכוי לתת לו תשובות כאלה, מהן הוא יבין שאינו יכול להיות בטוח בכפירתו. הא ותו לא. הבטחתי לאב היקר שאסביר מכאן ביתר הרחבה ובל"נ אשתדל לפרוס כאן, מה שאפשרי בפרהסיא.
ראשית, יש להבין את גבולות היכולת שלנו להביא בנאדם אחר להכרה ולאמונה.
להביא אדם להכרה שכלית, זה דבר קל יחסית. צריך להבין את הנושא הנדון היטב ולחשוב על דרכים ומתודות איך מנגישים את הנושא לשומע. כמובן שלכל שומע יש להתאים מתודה אחרת ובערכים יש שתי סגנונות בזה, כידוע.
כל זה, כל עוד מדובר בהבנה שכלית. ברגע שעוברים לנושאי אמונה, העניין שונה לגמרי. אין אפשרות להוכיח אמונה! מצטער שאני שובר כאן אמונה תמימה של הרבה אנשים, אבל 'אמונה' אינה 'ידיעה'. אמונה היא החזקה והיצמדות למשהו, משום שבחרנו לעשות זאת. לא משום שהדבר אמת, אלא משום שהתחזקנו בדבר ובחרנו להאמין בזה. אני לא 'מאמין' ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. את זה אני 'יודע'. מתי אני 'מאמין' במשהו? כשאני לא 'יודע' אותו.
פירוש המילה 'אמונה' היא חיזוק והחזקה במשהו. 'ויהי ידיו אמונה' פירושו שידיו נשארו יציבות וחזקות ולא מטו לנפול. "ואמונה כל זאת וקיים עלינו", כלומר אנחנו מקיימים ומחזקים על עצמנו את האמת והאמונה שבדבר. 'ויאמין בהשם ויחשבה לו צדקה' פירושו שאברהם אבינו ע"ה נתן את אמונו בהשם ובטח בו שאכן המציאות תהיה כפי שהוא מתנבא. כלומר, מתן היחס כאל אמת וכאל עובדה קיימת, היא היא האמונה. וכן פשט המילה 'אמן' שאנחנו עונים, פירושה שאנחנו מסכימים ומחזקים את הנאמר.
כלומר, שאמונה נבדלת מהידיעה, לא במדרגה, אלא במהות. 'ידיעה' 'אמת'
ו'אמונה' זהים במוחלטות שלהם (עד כמה שאמת היא מוחלטת). 'אמונה' פירושה שאנחנו
נותנים יחס של אמת לאותה נקודה. אם אתה 'יודע' משהו, שוב אינך 'מאמין' בו, אלא
'יודע' אותו. אתה 'מאמין' דווקא במה שאינך יודע. אבל לשניהם את נותן אותו
יחס של מוחלטות. זה עניין הבחירה באמונה.
האמונה בהשם אינה בדווקא דרך השכל. לא בהכרח שהשכל הוא הדרך להגיע עדה. יתר על כן, אנחנו מכירים הרבה מאוד עובדי השם שיכולת חשיבתם אינה מהעומדות בפסגת ההישגים האנושיים ועל חלקם נצטרך שלא להסביר ולהגדיר את עוצם ידיעתם, כדי שלא נגיע ח"ו ללשה"ר... ועדיין מהם רוב מניין וחלק מהבניין של הדבקים בהשם ובתורתו ב"ה. אין חיסרון/יתרון באמונה דרך תמימות מאשר לאמונה דרך השכל. אלו שתי דרכים שמובילות לאותה תוצאה והחשוב הוא התוצאה - אמונה בהשם!
וכ"כ החזו"א בתחילת 'אמונה ובטחון' : מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם
האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים
לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה
ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו... וכו'.
כלומר, שאמונה אינה דעת או ידיעה, אלא נטית נפש, המפעמת רוחו של המתבונן. נטית נפש זה לא דבר שאפשר 'להסביר' או ל'הוכיח' לאחר. או שיש לך את זה, או שאין לך.
מכאן נכנסים לשאלה הגדולה כיצד, א"כ, ניתן לצוות בכלל על אמונה, כי
אם אתה מאמין, אז אין צורך לצוות אותך להאמין ואם אינך מאמין, מה שייך לצוות אותך
להאמין??? נגענו בשולי הסוגיא בעת שדנו כאן בשקר של 'אין אדם מוריש
שקר לבניו', אבל נראה שנצטרך להרחיב בזה מעט. בל"נ.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.