אריה דרעי לא למד דבר ולא שכח דבר. הייתי מושחת, הוא כאילו מזכיר לנו מעת לעת את כרטיס הביקור האמיתי שלו, ונשארתי מושחת. הייתי רמאי ונשארתי רמאי. הייתי נוכל שהשתתף בכמה תרגילים מסריחים מפוארים ונשארתי נוכל. בבקשה אל תטעו בי: סרגל הערכים שלכם, אזרחים נורמטיביים יקרים, הוא לא הסרגל שלי. אל תדרשו ממנו פתאום להפוך לאדם ישר. אל תגזימו בבקשה.
את התארים האלה קנה דרעי ביושר כבר לפני שנים והשבוע שבר שיא חדש: הוא כופה על הקואליציה להסכים לתקן את חוק יסוד הממשלה באופן שיאפשר לו להתמנות שוב לשר. כלומר, הוא יוזם חוק פרסונלי מושחת התפור למידותיו - חוק שלפני ניצחון הליכוד בבחירות היה מושלך ישר לפח בעקבות עתירה לבג"צ. דרעי הביא זאת בחשבון, חיפש נתיב מילוט מבג"צ בעניין הקלון ועכשיו מקדם עם אחרים את פסקת ההתגברות. רוצה לומר: אם שופטי בג"צ יפסלו את החוק הפרסונלי שתפר לעצמו, הכנסת תהיה רשאית לחוקק את החוק הזה מחדש. פסקת ההתגברות תאפשר לה לרסק את שלטון החוק.
לרסק, ממש כך, כי אם אתם חושבים שכאן מבקש דרעי לעצור – אתם טועים. איש הפשע הזה מכוון להרבה יותר רחוק. הוא נערך למשל להגשת עתירה של התנועה לאיכות השלטון לפסילתו בעילת חוסר סבירות וכבר יוזם חוק לביטול עילת הסבירות. כמה קל, כמה פשוט: אני המחוקק ואני מנצל את כוחי למען עצמי. בעידן נתניהו כנאשם בלקיחת שוחד, הכול בעצם מותר לי. לי ולאחרים מסוגי. כלומר, כלי העבודה המרכזי והחשוב של שופטי בג"צ פשוט יילקח מהם. כבודם לא יוכלו לקבוע למשל שאין זה סביר שעבריין יהיה שר בממשלה. שאין זה סביר שמורשע בעבירות מס יכהן כשר האוצר, כשר הפנים או אפילו כשר המשפטים. הם יהפכו לפקידים ואפילו זה לא.
מה שדרעי עושה עכשיו – או ליתר דיוק מנסה לעשות – אינו יכול להפתיע את בעלי הזיכרון הארוך בש"ס ובמפלגות אחרות. הם זוכרים היטב את העבריין הזה בסבב הקודם של פרשיות השחיתות שלו (שנות ה-90 ) כששבר אז את כל הכלים. הוא היה נתון למצבי רוח קיצוניים קשים, היה מתוח ועצבני, התנהג כמי שמתקשה לשלוט בעצמו. ילד הפלא המדומה של הפוליטיקה הישראלית חיזר על פתחי רבנים בתחינה שיצילו אותו, שכר חוקרים פרטים לאיסוף חומרים מכפישים על יריבים פוליטיים וסירב להגיע לחקירה ביאח"ה. כאשר הואיל בטובו לעשות זאת, אחרי מו"מ מייגע ותרגילים מכוערים, בחר לתדהמת מארחיו בזכות השתיקה. מי שהשחית כבר אז את משרד הפנים, התנהג בחדרי החקירה ומחוצה להם כאחרון העבריינים.
זה קרה כאשר הבין שהמשטרה סוגרת עליו מכל כיוון כחשוד בלקיחת שוחד ובמעשי מרמה סדרתיים; כאשר לא הצליח לתעתע בחוקריו באמצעות אחיו עו"ד שלמה דרעי ולשבש את חקירתם; כאשר למד שכמה מחבריו המושחתים בתקשורת, שהתנהלו כבובות מריונטה שלו - ממש כמו כמה אנשי תקשורת עלובים כיום - מתקשים לחלץ אותו מההליכים הפליליים נגדו. המסרים שלו ושל להקתו היו אז ברורים: אם חלילה יועמד לדין ושופטי בג"צ יקבעו שנאשם בלקיחת שוחד אינו יכול להיות שר בממשלה – על פי מבחן הסבירות והשכל הישר - רחובות המדינה יבערו.
זה לא קרה כמובן ושום רחוב לא בער. אבל הכוונה, ההתלהמות, ההסתה וכמות השקרים שהוא ואנשיו פיזרו בסגנון בנימין נתניהו כיום – היו מפחידים. השר הצעיר במדינה באותה תקופה, שהוציא להורג את הבושה, לא עצר באדום. הוא ניסה להעלות באש את כל המועדון ועלה אז חשש שיצליח.
הסיסמוגרף של המשטרה מדד אז את עוצמת המחאות של ש"ס על פי קצב האש שהפנו כתבי החצר שלו ברדיו ובטלוויזיה לעבר צמרת המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. בדומה לנתניהו גם הוא הציג את כולם כחייטים וכתופרי תיקים ועשה הכל כדי להטמיע את השקר הזה בציבור. רק שמהאש הזאת שהוא הצית שוב ושוב, בניסיון נואש למלט את עצמו מספסל הנאשמים, מערכת האכיפה לא ממש נבהלה. "כשהתרבו האיומים, הלחצים וההשמצות עלינו", סיפר אז אחד מחוקריו, "כשנשתלו בעיתונים הידיעות שהרב עובדיה 'שוקל', 'בוחן' 'עומד' להפיל את הממשלה – "ידענו שאנחנו בדרך הנכונה. כשהשתרר פתאום שקט מוזר בלי השמצות ובלי הפצת שקרים – התחלנו להיות מודאגים".
מאז נחשף דרעי לראשונה בקלונו הוא הצליח לגרום לפרישה מוקדמת מהתפקיד של היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, בניסיון להצניח לתפקיד איש כלבבו שיעצור את משפטו; הוא הצליח ליזום בכנסת את חוק החצי שיסייע לעבריינים להשתחרר מהכלא אחרי ריצוי מחצית מעונשם ( החוק בוטל כעבור זמן ביוזמת יוסי ביילין ); הוא ניסה באמצעות אנשיו ליזום את חוק החנינה ושוב נכשל; וגם: הוא שלח חוקרים פרטיים לבצע האזנות סתר בדירת עיתונאי וכבר 30 שנה שומר בפרשה הזאת על זכות השתיקה. צריך להודות על האמת: היו לו אז הספקים מרשימים.
מאז אותם ניסיונות שלו למוטט את מערכת האכיפה והמשפט חלפו הרבה שנים והנה עכשיו, בשנת 2022, אנחנו שוב באותו מגרש ובאותו מאבק גורלי ועקרוני על פרצופה המוסרי של המדינה. כאילו לא היינו בסרט הזה מעולם. רק שהפעם ענקי המשפט כמאיר שמגר ואהרון ברק אינם בבית המשפט העליון, הפעם הרוח שלהם אינם מנשבת אצל יורשיהם במבצר שלטון החוק וזכויות האדם, הפעם הנשיאה אסתר חיות והסובבים אותה הם משפטנים חיוורים, הססנים, מבוהלים – שופטים שאינם מניפים מספיק גבוה את דגל השוויון בפני החוק ואת דגל המלחמה בשחיתות השלטונית. קולם לא נשמע ברמה. הם פשוט מ-פ-ח-ד-י-ם .
נכון, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שנהג בסלחנות מופלגת בעברייני הצווארון הלבן וריפה את ידי המשטרה והפרקליטות במלחמתם בבכירי שלטון שסרחו, כבר פרש הביתה ואינו מפריע יותר; נכון, על כיסאו יושבת גליה בהרהב-מיארה, יועצת משפטית בעלת חוט שדרה ורצון אמיתי להגן על הדמוקרטיה ועל העוגנים הכי חשובים שלה; נכון, עו"ד אפי נווה כבר לא ראש לשכת הדין ועל כיסאו יושב עו"ד אבי חימי, משפטן רציני ומנוסה המתנגד נחרצות לחוקי החושך, סניגור בנשמתו שלא חשש בראיון לידיעות אחרונות לכנות את פסקת ההתגברות בשם הנכון שלה "פסקת ההתרסקות" ; נכון, עדיין שרדו בישראל כמה עיתונאים לוחמים אמיצים, עם שיניים ויכולת להילחם בצחנה של דרעי, נתניהו, דוד ביטן ודומיהם וקשה יהיה להשתיקם. לא כולם הצטרפו למקהלת מחבקי השחיתות של נתניהו באולפן טלוויזיה זה או אחר.
ובכל זאת: אחרי שדרעי הצליח להגיע לעסקה מבישה שקטה עם מנדלבליט – קרי: אני לא תוקף אותך ואתה מסכים שעניין הקלון לא יוכרע בגזר הדין במשפטי; אחרי שדרעי היתל בנשיא בית משפט השלום בירושלים, שמואל הרבסט והצליח לשכנע אותו כי החליט באמת להיפרד "מעיסוק בצרכי ציבור" וזה יהיה חלק מעונשו - העיניים נשואות עכשיו לשופטי בג"צ , אם אלה לא יתפטרו או יפוטרו מתפקידם. אם אלה יוכלו עדיין לתפקד ולא ייחסמו סופית, הם צפויים לדון בקרוב בכמה עתירות לסיכול שובו של העבריין הסדרתי לממשלה. הם התקווה האחרונה של שוחרי שלטון החוק. הם המחסום האחרון לפני הנפילה לתהום.
הם אמורים להסביר לאריה דרעי מה שהוא ונתניהו מתעקשים לא להבין בעצמם: שרק במדינות חשוכות הנחשבות לרפובליקת בננות, עבריין מורשע רשאי לעמוד בראש משרד ממשלתי. שהשירות הציבורי במדינה נורמלית מתוקנת מקיא מתוכו אנשים כאלה. הם אמורים להזכיר לו את מה שכתבו בשעתו בנושא הזה הנשיאים שמגר וברק. הם אמורים להזכיר לו את השיעור ההוא באזרחות שקיבל מכבודם שבו הציון שלו היה נכשל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.